מעל פני השטח מתנהל מאבקם הקולני והנסער של המתנגדים להינתקות. במקביל, מתחת לפני השטח, מפעפעת בחשאי הינתקות מסוג אחר, גורלית לא פחות לעתידנו,והיא הינתקות הפוליטיקאים מציבור הבוחרים שלהם.
לא בכדי קוראים לנו "הרוב הדומם": אנחנו האזרחים הקמים בבוקר לעמל יומנו (למעט הנידונים לאבטלה) אנחנו משלמי המשכנתאות, אנחנו אלה הכורעים תחת נטל המיסים, המשרתים בצבא ובמילואים.
אנחנו האלקטורט של שלושת המפלגות הגדולות: הליכוד, העבודה ושינוי, שלרשותם 75 מנדטים בכנסת.
אנחנו הרוב הדומם הרואה את נבחריו ולבנו מתפלץ. אנחנו רואים אותם בחרפתם: הליכוד, שהפך ללשכת עבודה למושחתים. העבודה, במצעד הזייפנות מעורר שאט הנפש של עסקניה. ושינוי, אותה מפלגה נלעגת, הנושאת לשווא את שמה, איך חלבה ללא בושה 700 מיליון שקל מעטיני האוצר, בדיוק כפי שנוהגת לעשות ש"ס, אותה היא מגנה בעזות מצח, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן.
הרוב הדומם רואה את תיאטרון האבסורד המוצג בפניו במליאת הכנסת, את השחיתות הגואה, ואת השיטה המאוסה של "זלול ככל יכולתך".
הרוב הדומם רואה את חברי הכנסת שלו בבטלנותם- בהעדרם מן המליאה ומן הוועדות.הוא רואה אותם בהתנהלותם המגונה בשיטה של "שמור לי ואשמור לך", כשהם מתבצרים מאחורי חומות חסינותם.
הרוב הדומם רואה אותם מצטופפים בתור לסיורים מיותרים בחו"ל.
הרוב הדומם רואה אותם מהדקים את החגורות במושבי המטוסים ובמכוניות השרד שלהם, כשבמקביל הם מהדקים ללא בושה את החגורות שלנו, משלמי המיסים, המממנים את ההסתאבות המופקרת והבזבזנית שלהם,ואת הקשר הגורדי המתועב של הון ושלטון.
הרוב הדומם קורא את הדוחות החמורים של מבקר המדינה,הנופלים על לבבות ערלים ועל אוזניים אטומות,כשהמבוקרים משמיעים צפצוף ארוך על המלצות המבקר-משום שהורגלו ששום רע לא יאונה להם כי תמיד "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
הציבור הישראלי אינו מורגל בהתכנסויות המוניות בכיכרות הערים, בשביתות רעב ובמרי אזרחי. לפיכך, הוא משחרר קיטור בפגישות חברים ובהתכנסויות משפחתיות, שם הוא שופך ברוב ייאושו את מררתו, ולמחרת משכים קום, כדי שיוכל להמשיך ולממן מעמלו את החגיגה המחליאה של נבחריו.
הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה הרופפת שלנו הוא ייאושו של הרוב הדומם מנבחריו, ותחושת הניכור וחוסר התקווה שלא ניתן לשנות דבר.
מבלי להרגיש, אנו שרויים בעיצומו של תהליך סמוי של הינתקות מהפוליטיקאים שלנו, תוך התגברות הרגשת אפסותנו מולם.
הם נוהגים כאילו השררה באה להם בירושה, ופרשנותם את המושג "משרתי ציבור" מעוררת סלידה.
זהו מצב מדכא של אובדן תקווה שלא היה דוגמתו בעבר. הוא עלול לגרום שביום הבחירות, מהעדר אלטרנטיבה ראויה, נצביע ברגלינו ולא נשתתף בבחירות.
קיימת אפשרות מוחשית,שהפעם,נביע את שאט נפשנו מנבחרינו בהימנעות מהצבעה, ונסרב אחת ולתמיד לספק חותמת כשרות למשחק המושחת הזה.
ישאל כל אחד את עצמו בכנות: "אילו היו מתקיימות הבחירות מחר- עבור מי הייתי מצביע?" רבים מאיתנו ישיבו "אין היום מפלגה הראויה לקולי, אלו נבלה ואלו טרפה".
השתמטות המונית מהשתתפות בבחירות היא סכנה גדולה לדמוקרטיה. משום שהיא מאפשרת למפלגות אידיאולוגיות, קטנות וקיצוניות, לזכות בייצוג גבוה יותר ממשקלן היחסי באוכלוסייה. כידוע, ציבור הבוחרים של המפלגות הללו הוא ציבור מגויס ונאמן, שיתייצב בהמוניו בקלפי, איש לא יעדר, כולל הישישים, הנכים, החולים עד שלעיתים הם מביאים גם לתחיית המתים.
תוצאות הבחירות האחרונות לעיריית ירושלים ממחישות את עיוותה של הדמוקרטיה, כאשר בעיר בה רוב בעלי זכות הבחירה חילונים, נבחר ראש עירייה חרדי. זאת בשל הייאוש משתי המפלגות הגדולות בבירה, שלא השכילו להציב בראשם מועמדים בעלי שיעור קומה. כך שחילונים רבים נמנעו מלהצביע וההימנעות הגיעה לשיעור שלא היה כמותו 62.5%. והיום, כשעיריית ירושלים מנוהלת על-פי אינטרסים חרדיים, אין לנמנעים מהצבעה להלין אלא על עצמם בלבד.
סכנה דומה של הימנעות המונית מהצבעה, צפויה בבחירות הבאות לכנסת-שתוצאתה תהיה שממשלת ישראל תורכב ממפלגות מיעוט שאינן משקפות את יחסי הכוחות האמיתיים בישראל. או שלחילופין ייווצר תהו ובוהו פוליטי שלא יאפשר להקים ממשלה כלל.
בכך כורתים הפוליטיקאים המושחתים שלנו את הענף עליו הם יושבים-בבחינת "אכול ושתה כי מחר לא ניבחר..." הם עלולים להשאיר מאחוריהם אדמה חרוכה, ואת המחיר אנחנו נשלם כרגיל...
