מחיר הדמים של אשליית השלום

למעלה מעשרים שנה מטפטפים לתודעתנו את אשליית השלום המסוכנת לקיומנו כאילו הייתה מציאות ולא תעתוע שווא. התמכרנו לאשליה כי חזון אחרית הימים הנה ממש עוד רגע קט הולך להתממש. הנחתנו הבסיסית, עליה נשענה אמונתנו בשלום, הייתה כי אויבינו, ממש כמונו, אוהבי חיים הם ושואפים לחיי שקט ושלווה. על בסיס הנחה זו קיבלנו כמובן מאליו את הקביעה כי השלום עם שכנינו הערבים בר מימוש הוא וכל שנותר לנו להחליט הוא גובה "המחיר" שאנו מוכנים לשלם עבורו.

אנשי תקשורת, פוליטיקאים וכאלה המתיימרים להיות "אנשי רוח" טפטפו לנו ללא הרף כי ההחלטה בידינו היא ורק בידינו היא. רובם גם נקבו בשמו של מחיר השלום: "שטחים". מי מאיתנו לא זמזם בחייו את שירו של דוויד ברוזה למילותיו של איש הרוח הדגול ברדידותו יהונתן גפן - מילים המבטאות יותר מכל אמונה זו: "ואמרתי בא נשלימה ונחיה כמו אחים/והוא אמר קדימה רק תצאו מהשטחים".

תפיסה שטחית וילדותית זו כי סיבת העדר השלום היא "רק" השטחים נקלטה והשתרשה היטב אצל רבים מאיתנו במסע תעמולה שקרי ארוך שנים של טפטוף אשליית השלום. גם השאלות הבסיסיות העולות במוחו של כל בר דעת לא נשאלו ובראשן השאלה מדוע לא היה שלום כשלא היינו ב"שטחים". מחזאי אחר הספרי שמו בדברי הבל מחופשים ל"הגות" דורש ממנהיגנו לקיים הבטחתם ל"שלום בבית", שוב בהתבסס על הנחת ההבל כי השלום בידינו הוא וכל שנדרש מאיתנו זה לשלם את מחירו.

הכנות לשלום

השתרשותה של הנחת יסוד שקרית זו גרמה לכך שמנהיגנו שואפי השלום החלו להתחרות ביניהם במשחק מסוכן בו העלו עוד ועוד את המחיר לשלום המיוחל. הגדילו לעשות ברק ואולמרט שהסכימו לתת את כל ה"שטחים" ובכללם את הר-הבית ושכונות בירושלים וזרקו אל הפח שלושת אלפי שנות ערגה של עם למולדתו.

בתחילתו של גל צונאמי השלום לפני כעשרים שנה הציפה אשליית השלום חלקים גדולים ביותר מעמנו. כמעט לכל מכונית הודבק הסטיקר "שלום", משרד הביטחון שקל ברצינות להקטין את הצבא, ותקופת שירות החובה והורה לצבא לצמצם אימוני קרב מיותרים לחיילי מילואים וגם סדיר, קיבוצים בעוטף עזה בישרו באתרי האינטרנט שלהם כי הם עושים הכנות ל"שלום שבפתח" ולשגשוג הקרב בעקבותיו. הואיל ומנהיגנו הניחו בפני אויבנו "הצעה שלא ניתן לסרב לה" היינו בטוחים כי ימי המשיח היגיעו ובא שלום על ישראל.

אך הפלא ופלא הם סירבו גם סירבו.

שלום בבית

גל הטרור הערבי הנוכחי שהינו המשך ישיר לטרור הערבי בארץ ישראל מזה מאה שנה העיר מתרדמתם את אלו שלמרות הכל המשיכו לישון ולחלום את אשליית השלום. הנחת היסוד קרסה כליל והרחיקה את השלום אל קצה הזמן. נאמנים לשטיפת המוח שעברנו סירבנו להאמין כי אויבנו אכן מעוניינים "רק" בשטחים ובלבד שזה יכלול גם את שטחי 48. גילינו להפתעתנו כי להבטיח "שלום בבית" זה בדיוק כמו להבטיח זכייה בפיס ולדרוש קיום הבטחה שכזו הינו אי-שפיות טהורה. גילינו כי אם אכן ישנו "מחיר" לשלום וכי המחיר היחיד בו נקנה מאויבנו שלום הוא התאבדותנו הפיסית פשוטו כמשמעו. כמו-כן גילינו כי אלף "מרכזי פרס לשלום" לא יגרמו להקמת אחד שכזה אצלם. בקצרה ובפשטות ניעורנו מאשליית השלום אל מציאות כואבת אך אמיתית ולפיה אויבנו הערבים לא ויתרו ואין סיכוי שיותרו על חלומם לחסלנו.

מנגנון ההגנה העצמית שלנו שדרש קיומו של צבא חזק ובעיקר הכרה עמוקה בצדקת דרכנו כי ארץ ישאל שלנו היא - נחלש בטפטוף ארוך ושקרי של דמיון פרוע המנותק מכל מציאות.

גל הטרור הערבי הנוכחי מחייב אותנו בראש ובראשונה להשתחרר מאשליית השלום המסוכנת ולהבין כי מולנו עומד אויב מר ואכזר שבז לחיים ומקדש את המוות. אויב זה לא ינוח ולא ישקוט עד לחיסול פיסי של אחרון היהודים בארץ ישראל. זו אינה דעה אלא עובדה המושמעת תדיר על-ידי אויבנו עצמם ובלשון ברורה ביותר. מנגנון ההגנה העצמית שלנו התשוש משטיפת מוח ארוכת שנים כי השלום ניצב בפתח, הוא ורק הוא מונע מאיתנו מלשמוע אותם אומרים דברים ברורים אלה.

מסתבר כי "קורבנות השלום" שהקרבנו היו קורבנות אשליית השלום וקורבנות הטרור הערבי הם מחיר הדמים שאנו משלמים על אשליית השלום שפגעה קשות במנגנון הרצון לחיים שלנו. אם תאבי חיים אנו יש לשקם מנגמון זה ותנאי הכרחי לשיקומו הוא זריקת אשליית השלום עם אויבנו הנתעבים אל פח הזבל של דמיונות ההבל של "הבטחתם שלום בבית" ודומיו.