יצאנו למערכת בחירות כאשר נושא היציאה החד-צדדית מעזה היווה נר לרגליו של מר עמרם מצנע, אשר עמד בראש מפלגת השמאל. מימינו ניצב אריאל שרון, אשר סתר את הגישה והרעיון הנ"ל והביא אחריו מאות אלפי מצביעים המאמינים בדעותיו. כשם שהאמנתי בכוחו בחציית התעלה ב- 1973 שלשלתי לקלפי את הפתק הנכון למניעת ישום רעיונו של מר מצנע.
מר שרון נבחר, ובשל סיבות השמורות עימו, החליט לאמץ את רעיונו של מר מצנע, ומיהר "למכור" זאת לנשיא ארה"ב, תוך מתן הבטחה שאין לה כל בסיס.
עתה החלה מלאכת בניית הבסיס לרעיון. לא חברי המרכז ואף לא מתפקדי הליכוד הביאו את הסכמתם לרעיון. נותרה לשרון רק האופציה לצרף לרעיון זה את אנשי השמאל, אשר עטו על המציאה כמגשימים את רעיונותיהם.
שרים ממשלתו של שרון שהתנגדו לרעיון - פוטרו, יתרתם פוחדים להביע את דעתם. הדרך אל הכנסת היתה פתוחה ותמיכת השמאל הייתה מובטחת. נפל הפור בישראל, ולזה הם קוראים עוד דמוקרטיה.
אני, כאזרח הקטן, פונה ל"דמוס" אל העם ודורש לשמוע את קולו. העם יחליט בארוע כה חשוב. הליכה אל העם מתאפשרת או ע"י בחירות או ע"י משאל עם, והרי במשאל עם הם לא רוצים, גם בבחירות לא. אנו יכולים להביא להפלת הממשלה, כן גם אם זה יעלה לנו בכס השלטון.
חסימת צירי תנועה וצביעת מדרכות בכתום לא יביאו לפתרון, והזמן דוחק. לכן, הפעולה חייבת להעשות מייד, להראות לשרון ושותפיו מהו כוחו של ה"דמוס" העם, להתלכד ולעלות, כולנו כאחד, אל הכנסת ולגרום לפיזורה. מאה אלף איש הזורמים בכתום לירושלים, מכל דרך וכביש, יראו לשרון ולעולם מה דעתו של העם בציון.
כל יום העובר מקרב אותנו אל רגע האמת. אותו פינוי בכוח שיביא להתנגדות בכוח שתביע לעוד כוח עד אשר אותו פזיז וחם מזג יצית את הפתיל הקצר בחבית חומר הנפץ המלאה דייה.
הוויכוח על הישארותינו בשטחים הוא לגיטימי. ניגש אל העם, נסביר, נשכנע ונקבל את החלטתו. עד אז, נקיים את הדמוקרטיה כלשונה.
ולזה נאמר: "עלו והצליחו".
