אצלנו בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מלחמה היא תמיד מלחמה של כל העם, ברצון כל העם, ומכוח כל העם. גם עתה, בגל הטרור, מי שנותן כוח לצבא ולמשטרה להילחם זה העם. ברוך השם העם אינו מתלונן ואינו מיילל, אלא עומד בגבורה ועוז. העם אומר לעצמו: אל תפול, שא בעול.
לטרור אין כוח ממשי כמו מדינה אויבת. אלא הוא רוצה להרוס את שלווה, להטריד ולגרום דמורליציה. אך ברוך השם הוא אינו מצליח. אדרבה הוא מביא גיבוש בעם, אחדות העם, גבורה בעם. כל אזרח הופך לחייל.
אצל הטרוריסטים זה להפך. אין כבר לוחמים אמיצים, אלא רק סמרטוטים. הם אינם לוחמים בנשק, ברובה ובאקדח, אלא בסכין מטבח ובמספריים.
כל העם הוא צבא, וכל הצבא הוא עם. במלחמות, הכוח המושך הוא הקצינים, במיוחד הקצינים הגבוהים, כיחידות המיוחדות. עתה זה כלל-ישראל, כל מג"בניק פשוט, כל שוטר פשוט, כל אזרח פשוט. עתה כל קילומטר הוא גבול, וכל אזרח הוא חייל. וכולם אומרים בקול: מפה לא נזוז.
ונסיים בשער של הסופר
יעקב כהן מדור כובשי השממה לפני מאה שנה:
לא נזוז
אֲנַחְנוּ לשָׁלוֹם וְאַתֶּם לַקְּרָב,
אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים וְאַתֶּם עַם רַב.
הֵן דְּעוּ לָכֶם זֵדִים: עוֹד כּוֹחַ אִתָּנוּ
לַעֲמֹד עַל נַפְשֵׁנוּ וְחִצֵּינוּ נֶאֱמָנוּ.
לֹא נָזוּז מִזֶּה! לֹא נָזוּז מִזֶּה!
עַד עוֹלָם!
כָּל אֶבֶן-גַּיְא תָּעִיד, כָּל תֵּל יִתֵּן אוֹת
כִּי לָנוּ מִקֶּדֶם הָאָרֶץ הַזֹּאת!
כָּל כּוֹכְבֵי רוֹם יְסַפְּרוּ אֶת הַקּוֹרוֹת,
בְּרִיתֵנוּ, כְּאֵבֵנוּ לָהּ דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת.
וְשֶׁבַע יִקְדַּשׁ כָּל נֶטֶף שֶׁל דָּם;
הָאָרֶץ זֹאת לָנוּ וְיִקְבַּץ הָעָם.
בִּמְקוֹם נָפַל אֶחָד יָקוּמוּ עֲשָׂרָה,
בִּמְקוֹם עֲשָׂרָה - רְבָבָה נֶאְדָּרָה.
ועד עולם, עד עולם
לא נזוז מזה, עד עולם
והפעם: החטיבה, חסר, מסתבך?, משחקים ולמה?!
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
