הסדר הטיעון המגוחך עם
חנין זועבי הוא לא רק שערורייתי ומקומם; על פניו הוא גם נוגד את ההנחיות המחייבות בנושא הסדרי טיעון. לפי ההנחיות הללו, עליהן חתומים היועצים המשפטיים לממשלה מאז 1991, אין שום סיבה לתת לזועבי הסדר טיעון - ומכאן מתחייבת המסקנה, שביסודו עומדים שיקולים זרים.
ההנחיות פותחות בציטוט פסק דינו של בית המשפט העליון משנת 1993, שקבע מהם השיקולים שיכולים להביא להסדר טיעון: "לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדיעקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם.
"בכלל השיקולים, בהם תתחשב התביעה בגיבוש החלטתה, ניתן למנות גם את קיומם (או היעדרם) של קשיים צפויים בהבאת הראיות ובהוכחת האשמה, או דרגת חומרתה, וכן שורה של נסיבות אפשריות אחרות: נסיבות הקשורות בעבירה (חומרתה, מידת נפוצותה, הזמן שחלף מאז מועד ביצועה וכדומה), נסיבות הקשורות בקורבן העבירה
(חומרת הפגיעה בו, כלום המעוות שנגרם לו תוקן אם לאו) ונסיבות
הקשורות בנאשם עצמו (כגון: מעמדו בשעת ביצוע העבירה, גילו, עברו, מצב בריאותו, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות ועוד)".
כאשר בוחנים את הפרמטרים הללו במקרה של זועבי, הם מצביעים בצורה חד-משמעית על החובה להימנע מהסדר איתה. נזכיר תחילה במה מדובר: ביולי 2014, זמן קצר לאחר רצח הנער הפלשתיני מוחמד אבו-חדיר, הובאו להארכת מעצר בבית משפט השלום בנצרת כמה צעירים ערבים שהשתתפו במהומות. זועבי נכחה במקום, וכאשר הבחינה בשוטרים ערבים - צעקה לעברם:
"נידוי חברתי, צריך לירוק להם בפרצוף, אלה שמעידים עם... נגד בנינו ובנותינו, אלה שמשתפים פעולה עם המדכא נגד בני עמם, צריך לנקות בהם את הרצפה. לנקות בהם את הרצפה. לא ללחוץ להם את היד, ולא ניתן להם להיות בינינו, ושיפחדו מאיתנו. וכשהם ברחוב שיפחדו מאיתנו. שיפחדו מה'שבאב' שנעצרים על סמך המיידעים שהם שולחים, אלה הם שמוסרים מידע למשטרה, שלפיו עוצרים את הצעירים שלנו ואת בנותינו. בשיא החוצפה עומד כאן בינינו בשיא החוצפה, החוצפן. אין יראה, אין כבוד, מה קרה? איזו חוצפה!".
על בסיס זה ייחסה הפרקליטות לזועבי עבירות של הסתה לאלימות והעלבת עובד ציבור. הסתה לאלימות מוגדרת כך בחוק העונשין: "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה - פרסום מסית), ועל-פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו - מאסר חמש שנים". כעת נראה האם יש סיבה לתת לה הסדר טיעון.
- חיסכון בזמן - אין. את המשפט הזה אפשר לגמור בדיון אחד.
- קושי ראייתי - אין. היו לא מעט עדים, כולל שוטרים.
- חומרת העבירה - יש. כאשר חבר כנסת קורא "לנקות בהם את הרצפה" ודורש ש"יפחדו מהשבאב" - זוהי הסתה ברורה לפגוע פיזית בשוטרים בשל מילוי תפקידם. באווירה של אותם ימים ובהתחשב במעמדה של זועבי, לא קשה להוכיח שדבריה יצרו "אפשרות ממשית" שמישהו יפגע פיזית בשוטרים ערבים - אלו או חבריהם.
- חלוף הזמן - אין. העבירה בוצעה ביולי 2014 ושנה וחצי - כולל השימוע - אינם זמן רב מדי.
- תיקון המעוות - אין. רק במסגרת ההסדר הסכימה זועבי להתנצל בפני השוטרים, וזה מן הסתם לא ייעשה באותה פרהסיה שבה השתלחה בהם.
- מעמד הנאשם בעת ביצוע העבירה - יש. ודאי שיש להתייחס בחומרה מיוחדת לעבירות שמבצע חבר בית המחוקקים.
בקיצור: אין שום סיבה אוביקטיבית לוותר לזועבי על משפט, על הרשעה כמעט ודאית בהסתה לאלימות ועל ענישה ממשית. לכן, אנחנו נשארים עם המסקנה שהסיבה להסדר הטיעון אינה משפטית. אז מה היא יכולה להיות? מן הסתם - פחד. פחד שמא העמדתה של זועבי לדין תתסיס את הרחוב הערבי ותהפוך אותה לקדושה מעונה. ואם מערכת המשפט הישראלית מפחדת להעמיד לדין את מי שמסית לפגוע בצורה אלימה באחת מזרועותיה - אנחנו לא במדרון המוליך לתהום, אלא עמוק בתוכו.
