סנדרו-צבי

מועד נכון לעטוף שוב ושוב בהוקרה איש מופלא זה. אני מבקש לחלוק עם קוראי את השורות הבאות שכתבתי על ספרו הראשון "שלך, סנדרו" שהיכה בהלם את הספרות העברית והתיש את מוחותיהם של המבקרים מעוצמת הדפים של יצירת-נפש זאת שתישאר חקוקה בזיכרון יותר מרוב ספריהם של יוצרים רבים.

גם ספרו השני "מאוחר מדי" מבחינתי הינו השלמה מופתית ל"שלך סנדרו". על שני ספריו אלה הרחבתי כתיבה ואחזור ואביא כעת את שכתבתי בעקבות יצירתו הספרותית הראשונה. שני ספרים אלה הם נכס לכל שוחר דעת ואוהב אנוש. וכך כתבתי לפני שנים תחת הכותרת הבאה:

לצבי ינאי בהוקרה

המחשבה לכתוב את השורות הבאות על ספרו שובה הלב של המספר צבי ינאי "שלך, סנדרו", גמלה בלבי לאחר שהתפרסמה בתחילת הקיץ האחרון ההחלטה להעניק לו את "פרס ספיר 2008", והוא סופר בתחילת שנות ה-70 לחייו שלא נודע ככזה במחוזותינו עד אז, אף כי היה מוכר ומוערך בקרב רבים כפרשן מעולה לעניינים נשגבים מבינתו של האדם הממוצע. נחשפתי באותם ימים לתופעה עגומה שמכבר לא הרשימה בעוצמה כזו, מהוקרה מתחכמת על תנאי ועד להטחת זעם בוטה כלפי הזוכה ופורסי הפרס שהעדיפו, לטעמי בצדק, את יצירתו העשויה לכאורה ממעשה טלאים של מכתבים ישנים על פני יצירותיהם של סופרים אחרים.

אבל לא בסתם תגובות והערכות מדובר, אלא בתמונת מצב מעניינת המציגה תקשורת חדשה שונה במידה רבה מזו שהייתה מוכרת לנו. הספיחים שנכרכו בסערת התגובות שעורר ספרו הכן של ינאי העידו כי לפנינו מצב חדש שבו אנשים רגילים אינם מהססים להשמיע עמדות ודעות בשונה מאלה של אנשי הביקורת והאקדמיה הנכבדה. אל מול עינינו התפתחה שותפות חדשה בין קוראים למבקרים ופרשנים שהולידה בעקבותיה גם בלוגים שונים ומגוונים. עולם תקשורתי קם וצבר אונים מיום ליום, וכל מי שרצה לחוות דעתו בכל תחום עשה זאת, וכל מי שביקש להתערטל ממצוקות נפשו או להיפטר מהר הגיגיו, נפתחה לפניו דרך רחבה להתבטא בה כרצונו, לחבוט בלשונו, לעתים באלימות דוחה.

כאמור, לא סתם בשאלה ערטילאית מדובר, אלא בשאלה מסקרנת שעורר בלא כוונה כזו צבי ינאי, מבלי ששיער לעצמו את המהומה שיחולל במעשה סיפורו האישי שבאמצעותו ניסה להקים יד ולתת ביטוי לאנשים שמכבר אינם בין החיים ולהרכיב בעזרתם את הפסיפס הפגום האישי של בליל זכרונותיו משנותיו הראשונות. הוא שנזהר מלשפוט את דמויותיו, מצא עצמו במקום שוודאי לא התכוון להימצא בו, לחסד או לשבט, בעקבות פרסום ספרו. מסתבר כי לא פחות משחשף את עולמו ואת עצמו, אולי דווקא למד פרק חדש בטיבם של אנשים על-פי תגובותיהם.

מה בין איש חכם לחוכמת היוצר

מתוך שלא התכוון להימצא בעין סערה, דווקא קלע צבי ינאי אל לב המטרה שכוונתה לברר גם תופעות חורגות מהשיגרה, ולפיכך טוב שהן קורות. בספרו הוכיח ינאי במכת מנצח כי לא סתם מכבר היה ידוע שבכל אדם נמצא לפחות סיפור ראוי אחד, וכי איש חכם יכול גם להוציא תחת ידיו ספר מעולה מכל בחינה שהיא טוב יותר משהוציאו "סופרים מקצועיים" במרוצת כל חייהם. אבל לפני שארחיב במה שהתפתח מסיפור ביוגרפי אפור, מדכדך לעתים עד דיכאון, לספר מוערך בכל התחומים ובכל המובנים, מוטב שאתמקד במסכת מעניינת המורכבת מתגובותיהם של מבקרים ומגיבים כאחד על אותה יצירה ספרותית של ינאי. מהם מברכים, מהם תוהים, מהם מחרפים וכולם ביחד משתאים, איש בדרכו ועל-פי מזגו, על התופעה המרגשת שבמהלכה איש זקן ומפוכח מתחבר עם מי שהיה פעם - ילד תועה נטול שורשים בארץ יפהפייה וזרה ושמו סנדרו טוט, בנם הצעיר של רקדנית ממוצא יהודי-אוסטרי, יוצי גלמבוש, וקלמן טוט, יליד הונגריה שבמקצועו הוא זמר בעל קול בריטון. בתחילת שנות ה-30' של המאה הקודמת הם מתאהבים, למרות הפרש הגיל שביניהם, ומגיעים לאיטליה בתקווה לזכות בהכרה בכישרונם. אך יוצי דקת הגו, קוקטית ונאה, מוצאת עצמה תוך שנים אחדות, בגיל עשרים ושתיים, אם לארבעה ילדים. מחמת דרך חיי הנדודים שלהם, מעדיפים היא וחברה לחיים, אביהם קלמן טוט, להשאיר כל ילד שהצטרף לתא המשפחתי לפחות למשך שתי שנות חייו הראשונות בידי משפחה אומנת, כדי שהם עצמם ימשיכו בדרכים לחפש את קיומם. אחר כך, אגב סיבוב נוסף, הם יאספו אותו. בדרך זו נאספו שלושה בלבד מבין הארבעה. שתי האחיות פלורנצה וליזטה וצבי ינאי, הוא סנדרו טוט של הימים ההם, שרק בתחילת המילניום הנוכחי ימצא עוז בנפשו לחבר בין צבי ינאי, הישראלי האולטימטיבי שיצר מעצמו, עם הילד חסר המולדת, סנדרו טוט.

במהלך העלילה המרטיטה של חיי המשפחה מסתבר כי רומולו, אחיו הבכור של סנדרו, לבו הפועם בקצב לא סדיר של הסיפור, נשאר התעלומה הגדולה מבין תעלומות נוספות הקשורות בגורל המשפחה המיטלטלת לטבוע בין גל לגל, או יותר נוקב יהיה לומר בין ארוחה לארוחה. המשפחה מעולם לא חזרה לעיירה האיטלקית קנטזרו שבה הושאר רומולו לאחר לידתו כדי לאסוף אותו כעבור שנים אחדות מחיק המשפחה האומנת. רומולו כמו נחתך בלי הסבר מהמשפחה הנודדת והיה כאבק אדם. אין פתרונים מדוע ולמה. המסכת נפרשת כאריג של רשת פריכה, כמעט מתפוררת. דומה שרק ברגע האחרון ממש עלה בידי ינאי לנפוח בה חיים שיאריכו שנים, אולי אף דורות. בתוך רשת הסיפור הזה, כדגיג לח, מקפץ ומפרכס, רומולו האח הלכוד להשיב לעצמו נשימה, והוא חסר לאחיו סנדרו בצעירותו והוא חסר לו גם בהתבגרו כצבי ינאי. זהו געגוע מכאיב שחונק לא רק אותו, אלא גם את הקורא הנשאב אל תוך המסכת הנפרשת, זו החושפת את אימת הטירוף שהחל בהדרגה לשלוח משושיו הארסיים לכל עבר משלהי שנות ה-20' של המאה הקודמת, להחשיך שמש בצהרי יום. זהו השלב שכנראה קוראים רבים, וכותב שורות אלה נמנה עמם, רואים עצמם מזדהים עם בני משפחתו הנכתשת של סנדרו טוט, כאילו מדובר במשפחתם.

הסיפור העשוי בצבעים אפורים וארוג באריגה אפורה, וקולו דק עד לחישה כמעט בלתי נתפסת באוזן רגילה, זהו סיפורו המדמיע (מה רע בכך?) של ינאי שגם מבקריו אוהבים להוקיעו כרציונליסט מובהק. זהו סיפור הקיים בשרידי מכתבים שכתבו בני המשפחה הבוגרת, מאימא של יוצי גלמבוש ועד לדודנים אוהבים, שכאשר קלט צבי ינאי את משמעותו, ייתכן כי שוב חזר עולמו והתהפך בקרבו.

במשך שנים ניסה צבי ינאי להשיב לעצמו שוב את המכתבים שהביא עם אחיותיו לארץ במצוות אומנתם האוהבת, אידה ברונלו לנטי, להפקידם בידי הדוד שאול ינאי שאינו מוכן להיפרד מהם, כאילו חושש שמא המכתבים הפשוטים עלולים מסיבה כלשהי לפגוע בבן אחותו. המכתבים בכל זאת חוזרים לרשותו של צבי ינאי ב-1991, לאחר שדודו נפטר. שוב תחלופנה שנים עד שינאי ימצא דרך לתרגם את המכתבים לעברית ויקיף במבט מבוגר את הדמויות הקרובות אליו ביותר, והן ממוקדות בהישרדות. ממש כך.

בינתיים נשאלה השאלה, האם ייתכן בכלל להתייחס לסיפור זה בקנה התייחסות של ביקורת רגילה. דומני שבשאלה זו התלבטו מבקרים רבים שלא מצאו תשובה ובחרו בדרך ביניים, לעתים מוזרה ותמוהה. תמוהה, משום שלא נמצאה להם דרך להתחמק ולהודות שמדובר בסיפור יוצא דופן שלא סתם נהו ונוהים אחריו רבים, וקשה למבקר להסביר את הצלחתו ולעתים אף להשלים איתה מתוך הבנה שמדובר בכל זאת בספר איכותי גם מבחינות ספרותיות. גם הניסיון לברוח לגומחה בטוחה שמדובר בכל מקרה "רק" ב"ספר אוטוביוגרפי" נדמה כניסיון פתטי. גם הרצון להסביר את הצלחתו המדהימה של ינאי כ"סופר" בכוח הרצניונליות שהוא משתבח בה - נכשל. מפני שבכך לא נמצא הסבר משכנע ללידתו בשעה טובה של ספר נדיר שהצליח אפילו במקום בו נכתבו כבר אין ספור ספרים על ימי קדם-השואה והשואה עצמה.

האומנם "כתבת מגזין"?

בין נימוקי חבר השופטים של "פרס ספיר 2008" נמצאות גם השורות הבאות: "צבי ינאי בורא מעצמו לעצמו ולנו הקוראים את הילד שהיה. האם צבי ינאי הוא הילד סנדרוֹ טוֹט, בנם הצעיר של רקדנית יהודייה וזמר הונגרי פרוטסטנטי, שנודד עם משפחתו המתפוררת באיטליה הכבושה? האם אחיו האבוד רוֹמוּלוֹ נברא והיה, או רק משל היה?...בהשראה ובאומץ, לוקח (צבי ינאי) את שברי החיים האלה, מה שהיה ומה שיכול היה להיות, ויוצר מהם יצירת אמנות עמוקה ומעוררת מחשבה".

במשפט האחרון הזה מהחלטת השופטים מתמצה ההסבר להענקת הפרס למי שלא פרסם קודם לכן בחייו שורה אחת המתיימרת להיות "ספרותית". השופטים קובעים בהחלטה נמרצת ואמיצה הראויה לשבחים, כי מדובר ב"יצירת אמנות עמוקה ומעוררת מחשבה".

אך מסתבר כי באמנות, תהיה עמוקה כאשר תהיה, גם בה מונים רבדים שונים, מדרמה איכותית ועד להומור הגובל בבידור קליל. הוכחה לכך נמצאת בדבריו של הסופר והמבקר אריק גלסנר במדור ביקורת ספרות במעריב שבו פסק את פסוקו ב-4 במאי 2008 ואחר כך באחד האתרים, וביטא את דעתו על מועמדי פרס ספיר ולא הסתיר את התפעלותו מ"שלך, סנדרו". אך בשונה מהשופטים קבע: "'שלךָ, סנדרו' מוגדר בגב העטיפה כ'רומן מכתבים'. לא הייתי מגדיר את הספר המרתק הזה כיצירה ספרותית... הספר, הכתוב באופן ענייני, נשען בראש ובראשונה על הסיפור שהוא מבקש לספר ומזכיר, לפיכך, כתבת מגזין עיתונאית ארוכה מאד. אבל איזו כתבת מגזין!".

מעניין. הכותב, סופר ומבקר, מודה שהוא נמצא במלכוד. מצד אחד הריהו מחמיא ליצירה אך לא באופן "ספרותי", ומצד שני מרשה לעצמו להציבה במקרה הטוב ביותר כראויה רק למקום השלישי, למדליית ארד בלבד, כי הרי בסך-הכל לתפיסתו מדובר במשהו שווה ערך ל"כתבת מגזין", אפילו תהא זו משובחת.

טוקבקיסטית אחת "שושנת הכרמל" מפורום תפוז לספרים וספרות הגיבה בעוקצנות, כעושת חסד: "לטעמי, צבי ינאי לא צלח את המעבר מהוגה/איש מדע (גם אם אוטודידקט) למספר סיפור... לא ניכרת בכתיבתו עשייה ויצירה ספרותית... אין בו ולו משפט פיוטי אחד...".

אחד החריפים בהתקפתו על הספר הוא אמנון נבות, מבקר רב-שנים ונגסן בעל מלתעות. בהתקפת איגוף בלתי צפויה, תוך שהוא מנתח את הענקת פרס ביאליק (האנכרוניסטי לדבריו) לסופר ישעיהו קורן, הוא מביע את תמיהותיו על הקהילה הספרותית, ובנקודה זו הוא מיישב גם חשבון ישן-נושן עם פרופ' מנחם פרי ("מי שמסחר את הספרות עד תום זה מנחם פרי בכבודו ובעצמו") ואינו חוסך שבטו גם מסופרים כדויד גרוסמן ולא תאמינו, גם אינו מרפה מצבי ינאי שאותו הוא שוחט במשפט אחד בוטה: "ולאפיגוניה של צבי ינאי, שהוא פופולזיטור של נטליה גינצבורג ופרימו לוי."

אולי צבי ינאי הושפע, אך לא חיקה. סיפורו הוא אותנטי לחלוטין. ואם הושפע, אז מה? מקוריותו נפגמה? מה יכולה השפעה חיובית לעשות למכתבים שנכתבו ולא נוצרו בדמיון קודח? והרי פיקאסו כבר אמר בגילוי-לב לפני עשרות רבות של שנים שהוא לוקח ללא היסוס מכל צייר אחר מה שניתן לקחת, וזה נעשה שלו כשהוא משלים את תהליך עיכולו של החומר הזה בתוכו. ובכלל, הרי כל מעשה התרבות הוא רובד על רובד, זה יונק שיעורו וכוחו מזה. דרך הטבע.

אבל נמצאו גם מבקרים המתחככים עם האקדמיה והפליאו בהצלפתם כדוגמת אותה גברת מיכל ארבל שכתבה "מצד אחד" "ואולם, הדבקות הגדולה בתבונה מציבה לספר גבולות צרים. בהיצמדות הרציונלית לעקרונות של כרוניקה מוותר המחבר על מעשה שחזורו של העבר כמעשה ספרותי, ומעשה הקסם של היצירה אינו מתחולל".

הגברת הזו עשתה מעשה כפול: הייתה גם מיילדת וגם קברנית באותה תנועת לשון פזיזה ממש. אבל מעשה נס היא לא צדקה לגבי תגובתי כקורא למשל, מפני שאחד הדברים החשובים ביותר שנולדו לעולם עם בואו של הרך הספרותי הזה, "שלך, סנדרו" שעורר אפילו אצל קשישים מותשים כמוני התרגשות עמוקה, הוא קסם היצירה המרחף על דפיו עד התפעמות שכמעט שאין דומה לה במחוזותינו מזה שנים רבות.

ובינתיים גבר גם גל ההתקפות לא רק על "פרס ספיר", אלא על כלל הפרסים, ולשם כך אביא דוגמאות אחדות שיותר משהן מקוממות, הן מצערות ואולי אף מביכות.

ב-4 במאי 2008 מתפרסמת "הערה" של הסופר דרור בורשטיין באתרו "מתחת לשולחן", לאחר שנודעו מיהם מועמדי פרס ספיר לשנת 2008. הסופר שכבר קנה לעצמו שם מסוים ביצירותיו, פותח את הערתו שכותרתה: "הערה בעניין פרס ספיר 08", במשפט הבא: "הרשימה של חמשת המועמדים לפרס ספיר 2008 מקוממת אותי מאוד". כמובן בתוך רשימה זו נמצא "שלך, סנדרו", אחד הספרים "המקוממים"... יכול להיות שהמבקר/סופר צודק שחסרים לו ברשימה שלושה ספרים טובים מכל אלה שהוא נקב בהם. אבל העולם לא תמיד מתנהג לפי מידת הבנתנו סיטואציה מסוימת, וטוב שכך, כמו במקרהו של צבי ינאי.

במגיבון נכבד אחר מתפרסמת תגובתו של אורי שוורץ על "פרס ספיר", זמן קצר לפני שהוכרזה זכייתו של צבי ינאי: "ופרס ספיר? זהו יצור כלאיים. פרס ל"תרבות בינונית", כותב שוורץ, "שנוצרת על-ידי סופרים שאינם טובים דיים כדי לרגש את בני-התרבות או להיכנס להיסטוריה, ואינם שקופים דים כדי להימכר במאות אלפי עותקים, וכל כוחם בחנופה שהם מעניקים לטעם הבינוני, זה השואף להיות מכובד..."

שוורץ אף מגדיר את ספרו של ינאי כ"ספר שחמק לרשימת רבי המכר". זו נבזות אמיתית. מה פירוש "חמק"? האם הצליח בעורמה, כגנב במחתרת, לעקוף איזו ועדת חשובים ונכבדים נסתרת הקובעת על-פי רושם שקיים מזה זמן רב, מי יהיה ברשימת רבי המכר ומי לא? אכן פתח לשערורייה ספרותית שמכבר ראויה לבדיקה, עד כמה יחצ"נות פקחית ומגובה בכסף היא שקובעת קביעה זאת, ועד כמה גורמים בודדים ואינטרסנטים במפגין קובעים מיהו סופר נחשב ומי לא, איזה ספר יחיה חיי מדף ראויים ואיזה ייעלם לנצח נצחים.

רק מבקרת אחת הייתה יותר ברורה ונדיבה מעמיתיה בהתייחסותה, וזו המבקרת של ידיעות אחרונות אריאנה מלמד שכתבה: בעיתונה (15.6.2007): "'שלך, סנדרו' הוא ספר נפלא ויוצא דופן בנוף המלים שלנו". ואחר כך הוסיפה: "(ינאי) סופר בעל כורחו, אם תרצו: ועכשיו, צריך להסביר לו למה הוא מצוין, מדוע הכתיבה שלו מעולה כל כך. העניין המרכזי הוא האיפוק: החומרים שמהם עשוי הספר הזה הם מלודרמה סוחטת דמעות, בלתי מתקבלת על הדעת, מלאה במרכיבים של ספרות זולה מן המאה ה-19: הצרה היא, שגם העובדה שכולם, או כמעט כולם, הם אמת לאמיתה, איננה יוצרת ספרות טובה. מה שיוצר אותה הוא כוחו של המחבר להשקיף על ההתרחשויות באמת כמתעד לא מעורב ולמעט מאוד בתיאורי רגשות. לא יגון של אובדן כי אם צער בוגר, עמוק, יש כאן: לא קתרזיס של דמעות כי אם תיאורים נקיים, מדויקים וכמעט יבשושיים תמצאו בספר הזה".

אפילו עלה בידי ינאי לשנות את כללי המשחק ליום אחד, לשעה אחת, לרגע אחד, עשה מעשה גדול. הצליח במעשה כביר. מישהו צריך היה לזעזע את מוסדות הביקורת לסוגיה השונים שהתאבנה אצלנו מכבר והיא שבויית קבוצות ומגמות ספרותיות שונות, המחלקות ביניהן פרסים וכיבודים אחרים. מישהו היה צריך לקום ולומר לכל "הספרותיים": עשו טובה חבר'ה, עיצרו לרגע וחישבו, אולי אפשר אחרת. ספק אם על כל זה חשב בכלל צבי ינאי אפילו לרגע מיותר אחד. אבל המעשה שעשה הביא עמו תוצאות שונות וזו אחת מהן.

לא בכל יום מופיע פתיח כ"אלי נולד מהים"

מצאתי טעם להרחיב בהסתערותם הנרגזת של הגלים העכורים שהתעוררו מאז שהופיע הספר ועד לזכייתו ב"פרס ספיר" לפני חודשים אחדים. סברתי שקוראים המתעניינים להבין מה מיוחד בסיפורו הנדיר של צבי ינאי, יבינו כי מדובר בתופעה שאינה חוזרת על עצמה לעתים קרובות, וחשוב להבין את תרומת "חוכמת המסכן" (במקרה שלנו "חוכמת היוצר") להיבנותה של יצירה מסעירה וכובשת כ"שלך, סנדרו" עד שמוצהר בזה כי אין טעם אפילו להתחיל לשפוט אותה במושגי "רצנזיה ספרותית". המושגים האלה קטנים עליה. אפילו יהיה זה ספר אחד שיוצרו לא יוסיף עליו בחייו שורה "ספרותית" אחת, כבר קבע זה את מעמדו של כותבו כיוצר קיים בין בני הדור הזה. צבי ינאי הוכיח בפעם נוספת כי ככל שרבה חוכמתו של אדם, כך טובים סיכוייו לכתוב כתיבה ברמה מפתיעה וכובשת.

אפשר להביא דוגמאות שונות למושג המפרש את טיבה של "חוכמת היוצר". אבל החלטתי להסתפק באחת, בהירה וברורה כצבעי הארץ, מתכלת השמים ועד לזהב וכסף הדיונות שעוד נותרו לאורך רצועת החוף הנגזלת שלנו. משה שמיר, מהבולטים והחשובים בין סופרי דור תש"ח, היה איש חכם בכתיבתו הספרותית, ולאורך דרכו ניתן למצוא כיווני חוכמה זו חתומה במבנה סיפוריו, בעלילות שנאחז בהן, בדמויות שהוליד. יום אחד, בשנת 1951, הופיע הרומן שלו, ממשפחת הכתיבה הביוגרפית, זו שבה אנו מתמקדים כרגע, "פרקי אליק", וכבר השלים שמיר תרומה שלמה לספרות העברית המודרנית במשפט הראשון הפותח את סיפר חייו ומותו של אחיו אליק, והפכו בבת-אחת לנכס צאן ברזל. וכך כתב משה שמיר: "אליק נולד מן הים... ". אפשר להסתפק בארבע מלים אלה ואפשר להרחיבן בעוד משהו שהשלימן: "כך היה מספר אבא שעה שהיינו יושבים יחד לארוחת ערב...".

ודאי נמצאים ידענים גדולים ממני שיצביעו על פתיחה זו או אחרת בספר אחר כמרשימה עוד יותר. אבל מבחינתי הצנועה, זוהי הדוגמה הנאה וההולמת להציג את חוכמת המספר משה שמיר מול חוכמת הלא-סופר שבעל כורחו נהיה לכזה, צבי ינאי. בלי חוכמה מיוחדת לא יכול היה להפיק צבי את פתיחתו המרהיבה, שבעזרתה הוא מציג אולי את החלק הדמיוני היחיד בספרו זה, את רומולו אחיו שמעולם לא חזרו יוצי וקלמן טוט לאספו אל חיקם ולא ידע איש מה עלה בגורלו, להוציא תמיהה על כיוון המעיד על הצהרה רשמית בדבר מותו בילדותו - הודעה שהוטל בה ספק לאחר שנים. ניתן לשער שרומולו המבוגר בשנתיים מינאי עצמו נולד לצורך הפיכת חומרים אפורים שבספר, כמעט זנוחים, לפלטה צבעונית מסעירה, דווקא מפני שינאי ידע להשתמש באפור כרשם-אמן המפיק מעפרונו או מפיסת הפחם שלו אינספור גוונים אפורים ביסודם, והם סימפוניה של ממש.

אם היה האח רומולו בחיים בעת כתיבת ספר משפחתי זה, או שהוחזר לחיים כמבוגר לצורך בניית המסגרת הסיפורית, מסתבר על-פי המסופר כי יום אחד (10.2.2004) גילה ומצא ינאי, שאינו חדל מלהרחיב שדות התעניינותו, מאמר מדעי המתמקד בדפוסי התנהגותם של אוכלי העשב הגדולים בשמורת סרנגטי, המשמשת כמתחם ציד של אריות וטורפים אחרים. מכאן מחליט ינאי לנהל דיאלוג עם אחד מכותבי המאמר המוצג תחילה לקורא כפרופ' רומולו בנוונוטי, המתברר לקורא לא כסתם רומולו אחד מדובר. דיאלוג זה מתפתח לסדרת מכתבים מרתקים, ומתמקד במנהגיהם של בני להק האריות, מבחינת היחס של הזכרים והנקבות לוולדותיהם.

מובן שבמהלך קריאה זו מסתברת פנייתו של ינאי למדען האיטלקי בכוונת מטאפורה הכובשת אותנו, ועניינה ההתנהגות בתא המשפחתי של זכר מושל מול זכר זר, וכמובן מגיעה לדיון מתון ושקול בשאלת הקירבה שבין שני המכותבים. ינאי נוהג בנו בזהירות. הוא מפתח תזה המעידה על חוכמת מספר כזה שאם יגלה כישרון ספרותי, כי אז כיבוש פיסגת אולימפוס זה נמצאת בטווח הישגו. ינאי לאחר קריאת המכתבים המתורגמים של משפחתו, ירושתו האחת והיחידה בעולם הזה, אינו יכול להיות אותו ינאי שמלפני הקריאה. מעבר לרציונליות שבה הסתייע לקביעת מעמדו כמסביר ומרחיב את שאלותיו המאופקות של רומולו, הוא נחשף במלוא רגישותו העמוקה, שאותה התאמץ כנראה להצניע רוב חייו המבוגרים בצעיפי פלדה, שלא ייחשף בחולשת אנוש העלולה לפגוע בתדמית "הישראלית" שאותה רכש בצדק מלא.

אך בנקודת זמן מסוימת, בתהליך שאיני מכיר אותו, נופלת אצלו ההחלטה להוציא את מכתבי המשפחה הישנים כספר, אולי מטעמים של רצון מובן וכן להנציחם. זוהי אחת ההחלטות הספרותיות הנבונות שכל מי שנטל בה חלק ראוי לברכה. זוהי גם הסיבה לפתיחה המקורית של הספר שאני נוטה להגדירה כאחת המרתקות שבהן נתקלתי מזה שנים רבות, מאז אליק נולד מן הים. פתיחה כזו בין סנדרו לאחיו רומולו יצרה מסגרת ספרותית מוצקה לאוסף המכתבים המתמקדים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וגם במהלכה השטני.

מרגע שנולד רעיון ההתכתבות עם האח האבוד, מתוך מגמה לקרבו למה שנעלם מידיעתו - תולדות משפחתו ואחריתה - נולדה "ההמצאה" של יצירת האח בשלב הבוגר של חייו. להשערתי רומולו המבוגר הוא מחציתו של ינאי הישראלי. צבי ינאי שיער, כך ניתן להניח, כי בתנאי חיים סבירים באיטליה, היה הוא עצמו יכול להתקדם למעלת פרופ' אמריטוס בעל שם. לפיכך אין פסול בהשערה שבעצם ינאי מתכתב עם עצמו. ואומנם כמו באגדות עתיקות, ברגע מסוים נעלם פרופ' בנוונוטי מאוניברסיטת רומא. שוב נותר רק האח האחד - צבי ינאי.

התרומה השנייה החשובה של ינאי כמספר הסיפור באה לביטוי במשפטים הספורים המופיעים בתחילת כל מכתב שהוא משגר לרומולו, מעין הבהרות לסתומות מהמכתב הקודם. לידענו כי למרות הצינה הזהירה הנושבת מרומא, רומולו בכל זאת מבין לליבו של פרשן המדעים הישראלי, בעיקר כשמתברר רצונו העז לקשור עבר עם הווה. מכאן והלאה אין חשיבות להדגיש יותר ממה שהובן, כי שני חצאי-האדם המפותלים בשבי עונת גדילתם, ינאי/בנוונוטי, מתאחדים לאחד, שתמציתו נלמדת מתשובת ינאי לשאלה שהציג לפניו תום שגב מהארץ בעניין ישראליותו. בדברי תשובתו אמר ינאי (29.11.2006): "כאתיאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית. אני יכול להתחבר לאבל של תשעה באב כאירוע בעל משמעות היסטורית לעם היהודי, אבל בשום פנים לא כאל יום של תענית וקינה על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה. מחויבותי נתונה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת הזדהותי עם המדינה אינה בלתי מותנית. היא תישמר כל עוד ישראל תעמוד על החירויות והזכויות הבסיסיות של כל אזרחיה, כל עוד תפעל במסגרת גבולות מדיניים מוכרים ומוסכמים. היא תתפוגג כשישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ותאבד את ערכיה ההומניים והליברליים. במלים אחרות, הזדהותי נתונה בראש ובראשונה לישראליות שלי ולא ליהודיות שבי".

עד כאן דברי ינאי ואני אשלים מדברי סבי המחנך והוגה הדעות פנחס שיפמן בן-סירה. באחת השבתות בשנות ה-40' במאה הקודמת, כשהתלוויתי אליו בדרכו לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, שוחחנו על סולם המעלות שאליהן צריך לשאוף להגיע. ואז שאל אותי סבא מה מייצג לדעתי את השלב הגבוה ביותר בסולם ערכיו. אמרתי לו שהוא ודאי מתכוון להיותו יהודי מאמין. אבל הוא חייך ובקולו השקט אמר: "ישנו שלב נעלה מזה. להיות בן-אדם".

ב"שלך, סנדרו" זכה צבי ינאי במעלת אדם שנהיה יותר שלם. מכאן נובעת תרומתו גם לדרך שבה בחר לסיים את סיפורו, במוצאו פתרון מפתיע וניחוחו אינו מרפה מהקורא.