א. זעקות הקוזק הנגזל

שוב מדגים השמאל את כישרונו המדהים לצעוק זעקות חמס על סתימת פיות, שהיא התמחותו הידועה. הפעם בעניין הספר, גדר חיה לדורית רביניאן, שהוצא מרשימת הספרים לבגרות של משרד החינוך.

הקוזק הנגזל, שמדיר מאז ומתמיד סופרים, משוררים ואמנים, על שלא הלכו בתלם, שהתוו אדמו"רי השמאל, יודע פרק בהדרה. הוא צווח מרה כל אימת שנדמה לו, שרומסים את ערוגותיו, וגוזלים ממנו את המגיע לו.

בינתיים הודיעה הוצאת עם עובד, כי הביקוש לספר גאה בעקבות הידיעה בחדשות. אולי זו הייתה כוונת הקוזק הנגזל?!

ואולי ראוי להזכיר כאן - רק בתחום הספרות - את "טוביה החולב" לשלום עליכם. טוביה, כזכור, ישב 'שבעה' על בתו, שנישאה לגוי. כך, נהגו אבותינו - למרות שזה אינו תקין פוליטית בעיני הצדקנים בדורנו ובמקומותינו - וכך ראוי.

ב. ההר והעכבר

אם נאמין לפרקליטיו, הראשון בנאשמי דומא עונה ונחקר בשיטות בלתי-מקובלות (שיקבלו, כנהוג אצלנו, את אישור בית המשפט), ולמרות זאת הוא הואשם, אחרי כחודש של חקירה נמרצת, בזוטי-זוטות. זה יחייב את החוקרים להתאמץ יותר לגבי הנאשמים הבאים, כי יוקרתם ויוקרת ארגונם עומדת למבחן.

מה שברור, שאי-האמון כלפי השב"כ ישגה, וכבר נשאלתי - איזו רוח רעה מניעה את אנשיו?

ג. חרפה

170 משפחות מגוש-קטיף, שגורשו על-ידי הקלגסים בשחור, ששיסתה בהם ממשלת הזדון של אריק שרון, עדיין חיים במחנות העקורים.

עברו יותר מעשר שנים מאז האירועים, שיירשמו לדראון עולם בתולדות המדינה והעם היהודי; ואי-אפשר להבין מדוע ממשיכה הממשלה להתעלל בעשרות המשפחות האומללות הללו.

במשרדי הממשלה מאשימים, כמובן, את העקורים בעיכוב פתרון בעיותיהם, אלא מה?! הפקידים מתעלמים מהעובדה, שיסוד הרע בהחלטה המטומטמת והרשעה לגרש יהודים מבתיהם. וצריך לזכור, כי כמו כל פשע מלחמה בהיסטוריה, אושר הפוגרום ביהודי קטיף על-ידי הכנסת ועל-ידי בית המשפט - רמזור אדום ודגל שחור גדול מעליו לכל המפנטזים על הישנות הטיפשות התהומית, שלוותה בהרבה רוע-לב, זדון ושמחה לאיד.

ד. שאלה של קשה-הבנה

קשה להתעלם ממה שאירע בבית המשפט העליון בערעורו של אהוד אולמרט.

ראשית, תגבות אולמרט להרשעתו ולזיכויו החלקי הייתה צפויה, והצביעה על האסטרטגיה שלו, שאמת אינה מנחה אותה.

קשה להבין כיצד ערכאת ערעור צמצמה את מאסרו ב-75 אחוזים, והעמידה אותו על שנה וחצי (חצי ממה שספג האומלל, שהשליך נעל על שופטת בית המשפט העליון) בלבד. משהו מאוד רעוע נראה לציבור; וכידוע, הצדק צריך גם להיראות.

מזמן איני מהמתפעלים משלטון החוק בארצנו. משפט אולמרט הוכיח - בניגוד לדמגוגיה המקובלת - שיש משפט אחר לאולמרט, המפוצץ בכספים, ויכול לשכור את מיטב היחצנים ועורכי-הדין, ומשפט אחר לרבינוביץ, או לבוזגלו. לדעתי, הם היו ממתינים מזמן בכלא עד שיישמע ערעורם.

יתר על כן, פסקי הדין במשפט אולמרט ובמשפט זדורוב מוכיחים את יחסיות הפסיקה, המותנית במותב (השופטים, היושבים לדין).

ושאלה קלה: לקשה-הבנה כמוני לא ברור כיצד מממן אולמרט את הגנתו היקרה מאוד?! הרי רוב חייו היה נבחר ציבור.

ועוד שאלה של קשה-הבנה: האם עו"ד זוטר מזרנוגה עלית היה משיג קשב של השופטינו הנכבדים, כפי שקיבלו עורכי-דינו של אולמרט? כנראה, השתלמה מאוד השקעתו העצומה בסוללה של עורכי-דין מפורסמים.

ה. שוועת המעונים

בעניין השתיקה מקיר-לקיר בפרשת מעוּני חקירת דומא לא אלך לשיר המפורסם של הכומר מרטין נימלר, אלא ליצירה החשובה של הבימאי מילוש פורמן, "רוחות הרפאים של גויה".

פורמן מעמת ביצירתו בין לורנסו, האינקוויזטור, לבין הנערה אינס, קרבנו, שהצייר המפורסם פרנסיסקו גוֹיה משמש פטרונה, אך גם כאמרגן, המעלה באמצעותה לדיון את סוגיית העינויים.
פורמן מראה, שאין מי שחסין לעינויים, ובכל עת אפשר להוציא הודאה בכל עניין מכל אדם. כבוגר המערכת הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה, הכיר פורמן היטב את שיטות העבודה הנתעבות של מנגנוני החושך, שהחזיקו את המשטר על חודי כידונים, ומזהיר אותנו מפניהן.

אצלנו, כנראה, לא יגיע יום החשבון, ואין מי שייגן על זכויות האדם של הנחקרים - גם אם עשו מעשים נתעבים, ואינם פצצה מתקתקת. שלושת הקופים עובדים כרגע שעות נוספות בעניינם.

במקום אחר הצעתי לללמוד ממה שהתרחש, לפני כשלושים שנה, בפרשת קו 300 - רק כשאחד החוקרים פצה את פיו, נודעה לנו הפרשה; ונחשפה גם פרשת עיזאת נפסו. אותו הדבר קרה למשטרה בפרשת עמוס ברנס. כנראה, בית המשפט לא יהיה המגן האחרון של זכויות מעוני דומא.

ו. פגע וברח

אף אחד מהקהל הגדול, שהיה מעורב בירי על פאב "הסמטה" בתל אביב, לא נשא נשק. התוצאה העגומה: המפגֵע (שלצורך דיוננו, אין חשוב מה מניעיו) ירה עשרות כדורים, ונמלט מבלי שניסו לעוצרו.
זה לא היה קורה בירושלים.