קור היתוך

מעֵבר להענשת פרעה, יש למכות ערך מוסף במישור החינוכי. מעניין שהמכות פגעו בראש ובראשונה באלילוּת מצרים - היאור והבהמות. מכות הדם והצפרדע מנחיתות מכה קשה על היאור ומנפצות את תדמיתו האלילית. מכות הכינים, השחין והערוב, הדֶבר והברד מכלות את הבהמות בשדה. העובדה שהיהודים מבקשים להשתחרר כדי להקריב קורבנות לה' מהבהמות אלילי מצרים היא אפוא תועבת המצרים, והמכות באות בתגובה לכך כדי להפריך את פולחנן המקודש.

יתרה מזו, פרעה ראה את עצמו כא-ל, השליט היחיד הכל יכול באימפריה המצרית, המשולל צרכים ותכונות אנושיות. ה' הכביד את ליבו, משום שזו הדרך שפרעה בחר בה, ובדרך שאדם רוצה לילך, כדברי חז"ל, מוליכין אותו. בהתאם לדרכי ההשגחה העליונה, המגלגלת זכות על-ידי זכאים, וחובה על-ידי חייבים, פרעה הרשע היה הכלי למימוש גזירת גלות מצרים.

יתכן שזו הייתה הוכחה מנצחת להפרכת דימויו האלוהי של פרעה, המשולל כביכול בחירה חופשית, בניגוד לשאר בני תמותה. גם המַטֶּה של משה, שהפך לנחש, המסמל את יצר הרע, מרמז על התגלמות הרוע בדמותו של פרעה שבחר בדרך זו.

ככלל, תדמיתו האלוהית של פרעה, המבוססת על ההכרה "אני ואפסי עוד" ספגה מכה אנושה בכל המכות. התנהגותו האינפנטילית מזכירה את אחרון התלמידים הכנועים העומדים בפינה ומתחננים על נפשם בראש מורכן ובעיניים מושפלות. דפוס התגובה של פרעה למכות היה דומה. כשהמכה הייתה בלתי נסבלת והציקה לפרעה, הוא התחנן לפני משה ואהרן שיתפללו לה'(!) להסיר אותה, תוך הבטחה לשחרר את היהודים. אולם אז כשרווח לו, שוב הכביד את ליבו וחזר בו מהבטחתו. אולי הנחש, המכונה במקרא גם תנין, מסמל את דמעות התנין של פרעה ואת התנהגותו הצבועה והשפלה.

עם זאת, ההכרה המפורשת בא-ל אחד ובהשגחה העליונה, מפיו של פרעה, בניגוד לתדמיתו האלילית, באה לידי ביטוי רק במכת כינים, כאשר החרטומים הודו והכריזו בקול תרועה רמה: "אצבע אלוקים היא". ניסיונם לחקות את המכה, ולשכפל אותה, כפי שעשו במכות הקודמות, נכשל הפעם כישלון חרוץ. הכישוף, מה לעשות, בניגוד למכות שמיים, אינו שולט בגודל של כינה.

המכשפים, שלא הצליחו להסיר את המכות, נחשפו במלוא קלונם ויכולתם המוגבלת. המטה של משה רבנו, שבלע את מטותם, הוכיח סמלית את ניצחון ההשגחה האלוקית על המגייה האנושית. ראוי לציין, כי זהו גם ההבדל בין התקשור ופענוח חוכמת הפרצוף וכף היד על-פי חכמי הקבלה, שיסודה אלוקי, לבין הגדת עתידות בשיטות הקוסמוּת והכישוף השונות.

הניסים הגלויים באו לידי ביטוי בכל המכות, כאשר מבחינה טריטוריאלית היה תיחום ברור בין המצרים שנפגעו מהמכות, לבין היהודים שלא נפגעו מהן כלל. עובדה זו, שהמכות לא פגעו ביהודים וברכושם, הוכיחה באופן ברור, כי גם הטבע הוא נס. אך במיוחד הבליטה עובדה זו מכת הדם, שבה בא לידי ביטוי מובהק נס כפול. במכה זו, בניגוד לשאר המכות, לא היה גבול ברור בין בתי היהודים לבתי המצרים, אלא כמכה נוזלית אותם המים הפכו לדם, כשהמצרים נגעו בם, ואילו כשהיהודים נגעו בם נותרו בעינם.

כשהיהודים השתמשו במים למטרות שתייה ורחצה, בלט הנס בעצם העובדה שהמים נשארו מים ולא הפכו לדם כפי שקרה אצל האויב. נס כפול אחר היה במכת הברד, כאשר האש והמים ירדו במעורב, מתוך אחווה ושותפות גורל, מבלי שהמים כיבו את האש.

מידה נוספת הראוייה לציון במכות היא הכרת טובה. לא, לא לבני אדם, אלא ניחשתם לעצמים. שלוש המכות הראשונות בוצעו בצוו ה' על-ידי אהרון, ולא על-ידי משה. הסיבה היא, היאור שהייטיב עם משה כשנטמן בו בתיבה, מפני גזירת פרעה, ולכן אהרן הוא שהשליך את המַטֶּה ליאור במכות הדם והצפרדע. הוא הדין במכת כינים. אהרן השליך את המטה לעפר, משום שמשה טמן בו את המצרי שהרג בשם ה' המפורש, בעקבות הכאת איש עברי. מן הדומם יש ללמוד על ערך הכרת טובה לאנשים וכמובן לבורא. גם לכלבים נצטווינו לדורות להשליך בשר שנטרף, כאות הוקרה לכך שלא נבחו על היהודים בצאתם ממצרים. אין ספק שדוגמאות אלה ממחישות את חשיבות מידה זו והחדרתה לתודעה היהודית והאנושית.

ולשוחרי זכויות האדם יש לפרשה חדשות טובות ומקוריות. מתברר שמגילת זכויות האדם היא לא המצאה של אמריקה הגדולה ושל תרבות המערב. לראשונה היא נוסחה בפרשתינו. הקב"ה מכריז עליה ברמה לפני משה, שיביא אותה לידיעת היהודים הנמקים במצרים. אלה חמש לשונות הגאולה המיתולוגיות, שלזכרן מוזגים חמש כוסות יין בליל הסדר (אחת לאליהו הנביא). "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצריים", המשקף את זכות החרות הפיסית של האדם. "והיצלתי אתכם מעבודתם", המשקף את חופש העיסוק. "וגאלתי אתכם", המשקף את הרווחה והחרות הנפשית. "ולקחתי אתכם לי לעם", המבטא את העצמאות הלאומית. ואילו העצמאות הטריטוריאלית באה לידי ביטוי בפסוק "והבאתי אתכם אל הארץ".

אולם גם כאן לא נפקד הערך המוסף היהודי, שאף זוכה להבלטה יתרה בפרשה ובסוגיה זו. הבשורה היא על הנהגה ניסית "וגאלתי אתכם בזרוע נטוייה ובשפטים גדולים" ועל הנהגה מתוך רחמים, כפי שמצביע הביטוי "אני ה'" (בניגוד לאלוקים המשקף את מידת הדין), החוזר פעמים רבות בפרשה. כמו-כן, הקב"ה מכריז על הברית הייחודית בינו לעם ישראל "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים" ועל גאולת הארץ המובטחת לאבות.

אי-אפשר להתעלם מהזיקה המפורשת בפסוקים אלה בין שמירת המצוות לזכותינו הבלעדית על הארץ. זיקה זו באה לידי ביטוי מובהק גם ברובד הלשוני. ה' מבטיח לתת לנו את ארץ ישראל שהבטיח לאבות כ"מורשה אני ה'". זכותנו על הארץ מוקנית לנו מכוח המורשת היהודית העוברת מאבותינו לדורות הבאים. את המסורת, שחקקה על דיגלה את מצוות ה', ראוי להפוך לחלק בלתי נפרד ממהות ה"אני" ומהזהות האישית. שם הפרשה "וארא" אף הוא דו-משמעי. ההתבוננות בגדולת הבורא מביאה לידי יראת ה'. אין זו יראת העונש, אלא יראה משודרגת מפני רוממות ה' והכרה בגדולתו.

הביטוי 'סיבלות מצרים', בפסוק "אני ה' המוציא אתכם מתחת סִבלוֹת מצריים" אומר אף הוא דרשני. הוא מזכיר את הסבל והסובלנות כאחת. דומני כי הוא מצביע על תופעה פסיכולוגית פוסט-טראומטית של התאהבות בסבל, מתוך הסתגלות אליו, עד כדי רמת פיתוח סובלנות לסבל. גם ישראל במצרים פיתחו סובלנות לעבדוּת שהיו נתונים בה. הם לא יכלו להיפרד מהעבדות אף לאחר יציאתם ממצרים, וביקשו לחזור אליה ואל מטעמיה כביכול, כפי שנראה בפרשות הבאות.

המנטליות הגלותית שדבקה בנו משתקפת היטב במאמר חז"ל: "יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל".

השבת חל שבת מברכין חודש שבט. חודש זה, על ראשית פריחת השקד, מבשר את ניצני הגאולה. ראוי לקוות שהגאולה מהגלות הפרטית - שלטון יצר הרע - שבנו יוביל אל הגאולה הלאומית לקראת ימות המשיח.