מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב (ג)

כמי שהיה סגנו של רוזוולט, וירש את תפקידו לאחר מותו, גם הארי טרומן לא הבין את הסכנה בסטליניזם. אבל גם אם היה מבין, זה כבר היה מאוחר מדי. בוועידת פוטסדאם, כחודשיים לאחר כניעת גרמניה, שבה השתתף, לא היה ניתן כבר לשנות דבר. לא רק משום שגם צ'רצ'יל השתתף רק בפתיחתה ולאחר מכן, כשנודעו תוצאות הבחירות בבריטניה, הוא הוחלף על-ידי קלמנט אטלי, וכך מצאו עצמם שני מנהיגים מתחילים מהמערב מול השועל הוותיק סטלין. פשוט, כבר לא היה שום דבר שלמענו אפשר היה לדרוש את שיתוף הפעולה של סטלין. הזמן הנכון להשגת הסכמה של סטלין היה ב-1942, כשסטלין היה זקוק לסיוע מהמערב כדי לשרוד מול המתקפה של גרמניה. הזדמנות זו הוחמצה כאמור בגלל האיוולת של רוזוולט.

הוא המשיך לא להבין את סכנת הסטליניזם גם כאשר וינסטון צ'רצ'יל, אז לא בתפקיד ראש ממשלה, נשא על-פי הזמנתו את נאומו המפורסם בווסטמינסטר קולג', בפולטון, מיזורי, ב-5 במרס 1946. בנאום זה חזה צ'רצי'ל אחד לאחד את מוראות השלטון הקומוניסטי והמלחמה הקרה וטבע את מטבע הלשון "מסך הברזל". בנאום זה הוא קרא לאחד את העולם דובר האנגלית כדי לעמוד בפני הסכנות ולמנוע מלחמה (דבר שהתגשם בסופו של דבר בברית נאטו).

נאום זה, עד כמה שהוא נראה לנו היום נכון ומובן מאליו, התקבל אז בעולם בביקורת חריפה. צ'רצ'יל הואשם בחרחור מלחמה. סטלין האשים אותו ביצירת גזענות חדשה שרואה בעמים דוברי האנגלית גזע עליון. טרומן עצמו טרח לומר במסיבת עיתונאים שהתקיימה שלושה ימים לאחר מכן בבית הלבן, כי את נוכחותו בנאום של צ'רצ'יל אין לפרש כהסכמה לדבריו.

למזלה של מערב אירופה, באותה עת הגיע לוושינגטון "המברק הארוך" של המשנה לראש המשלחת הדיפלומטית האמריקנית במוסקבה, ג'ורג' קנאן, שניתח את כוונותיה של ברית המועצות בדיוק (אם כי ללא קשר אליו) כפי שצ'רצ'יל תיאר. מברק זה השפיע על המדיניות האמריקנית שעוצבה בסופו של דבר בדוקטרינת טרומן.

טרומן ידוע בישראל כמי שאישר את הצבעת ארצות הברית באו"ם בזכות תוכנית החלוקה, והכיר במדינת ישראל לאחר ההכרזה על הקמתה. יש אומרים כי הוא עשה זאת רק משיקולי הבחירות, שנערכו לקראת סוף 1948. עם זאת, תמיכתו של טרומן בישראל לא מנעה ממחלקת המדינה שלו להטיל אמברגו על ישראל בתקופת מלחמת העצמאות.

אך המשגה הטראגי ביותר של ממשלו של טרומן לא היה באירופה ולא במזרח התיכון. הוא היה במזרח הרחוק. בדצמבר 1945, שלח טרומן לסין את מי שהיה באותה עת הרמטכ"ל של ארצות הברית, ושעם סיום תפקידו הזה, בפברואר 1947, התמנה על-ידי טרומן למזכיר המדינה, ג'ורג' מרשל.

לגנרל ג'ורג' מרשל היו סיבות טובות לכאורה לא לאהוב את הסינים הלאומנים בראשותו של צ'יאנג קאי שק, מאחר שבשנות העשרים בעת ששירת בסין נחשף למעשי השחיתות של מקורביו של צ'יאנג. מה שמרשל לא ידע הוא שלעומת מאו דזה-דונג וחבורתו, צ'יאנג היה יכול להשתייך לל"ו הצדיקים.

לג'ורג' מרשל ולכל הממשל של טרומן לא היה מושג קלוש לגבי המפלגה הקומוניסטית הסינית. הם לא ידעו שהיא מופעלת וממומנת כמו בובות על חוט על-ידי מוסקבה. הם לא ידעו שמנהיגיה שולחים את בניהם להתחנך בברית המועצות. הם לא ידעו כלום למרות שהם צותתו לחלק מהתקשורת הענפה בין המפלגה הקומוניסטית הסינית למוסקבה, ולמרות שראש המשלחת האמריקנית ליֶנָאן דיווח על הקשר הקומוניסטי הבינלאומי.

הבּוּרוּת הייתה כה רבה עד שג'ואו אן-לאי, יד ימינו של מאו, היה יכול לשקר למרשל במצח נחושה, ולומר לו בין היתר שהכוונה שלהם היא לכונן משטר דמוקרטי דומה לזה של ארצות הברית. הסירו ספק מלבכם - מוסקבה קיבלה דיווח ואישרה את כל מסכת ההונאות.

הגנרל מרשל נשלח לסין על-ידי הנשיא טרומן כדי לנסות לתווך הסכם שלום בין הלאומנים לקומוניסטים. למה ארצות הברית הייתה צריכה לדאוג להסכם שלום בין סינים כאלה לסינים אחרים, נבצר מבינתי. בסוף מאי 1946 הצבא של צ'יאנג, שהיה צבא סדיר ומצויד היטב, הביס ורדף את הצבא החלוש של הקומוניסטים, שהיה לא יותר מאשר אספסוף של טרוריסטים ועמד לדחוק אותם לצפון מנצ'וריה. מאו כבר הוציא לכוחותיו הוראה לסגת מחרבין, העיר הגדולה האחרונה שהייתה תחת שליטתם. התבוסה הייתה בלתי-נמנעת. ואז, קרה מבחינתו נס. מרשל לחץ על צ'יאנג קאי שק שיסכים להפסקת אש. חרבין נשארה בידי האדומים.

הלחץ של מרשל כלל איומים שארה"ב תפסיק לסייע לו, איומים במשברים דיפלומטיים וכך הלאה. זה לא היה לחץ פרטי של ג'ורג' מרשל, הוא לווה במסרים חד-משמעיים מהנשיא טרומן עצמו. צ'יאנג נכנע ללחץ והסכים להפסקת האש. מאוחר יותר, תחת אותו לחץ הוא הסכים גם להארכה. כך זכה הצבא הקומוניסטי להפסקת אש בשלב הקריטי לפני מפלתו, ובמיקום הכי נוח לו מבחינה אסטרטגית - על גבול ברית המועצות. שטח שלא הייתה לו גישה אליו בכל שנות מלחמת האזרחים עד אותה עת.

ארבעת החודשים של הפסקת האש הזו, במיקום הנוח הזה, נוצלו במלואם על-ידי הסובייטים כדי להזרים לקומוניסטים הסינים רכבות של ציוד צבאי, כולל ארטילריה, טנקים ומטוסים שלא היו עד אז כלל ברשותם. רובם שלל מהצבא היפני המובס של מלחמת העולם השנייה. הרוסים אימנו אותם. הקומוניסטים הצליחו לגייס לשורותיהם כוחות חדשים. קצינים סינים אומנו בברית המועצות. הרוסים גם תיקנו אלפי קילומטרים של מסילות ברזל ויותר ממאה גשרים בשטח שנותר בשליטת הקומוניסטים. זה היה חיוני להעברת צבא ואספקה. את הקשר הזה בין הקומוניסטים הסינים לבין ברית המועצות הם לא היו יכולים לקיים ללא הפסקת האש שכפו האמריקנים.

עם סיום הפסקת האש, באוקטובר 1946, מצאו כוחותיו של צ'יאנג מולם אויב אחד לגמרי, שאותו לא יכלו יותר לדחוק מהשטח הגובל עם ברית המועצות, וכך התאפשר לקומוניסטים להוסיף לקבל סיוע שוטף מברית המועצות של סטלין, וכך להמשיך במערכה עד לניצחון. ומרשל? הוא עזב את סין בינואר 1947. האמריקנים קיימו את הבטחתם לסייע לצבאו של צ'יאנג בהמשך, אבל זה כבר לא הספיק לו. באפריל 1949 הושלם כיבוש סין היבשתית על-ידי הקומוניסטים בראשות מאו, וצ'יאנג קאי שק נסוג לאי טאיוואן.

על הטעות הזו של טרומן שילמו בחייהם למעלה משבעים מיליון סינים שמתו בייסורים במהלך שנות שלטונו של מאו דזה-דונג. למי שהמספר הזה לא אומר כלום, אז לשם השוואה - בתקופתו של מאו בסין, בימי שלום, הומתו יותר בני אדם מאשר נהרגו במשך כל מלחמת העולם השנייה בכל הארצות שהיו מעורבות במלחמה גם יחד (כולל רוסיה וסין עצמה). ולמי שלא זוכר - מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות.

מאו היה גם האישיות העיקרית שדחפה את קוריאה הצפונית ליזום את המתקפה על קוריאה הדרומית, למרות שאפילו סטלין לא שש לאפשר להם מלחמה זו. סטלין נעתר לבקשותיו החוזרות של מנהיג קוריאה הצפונית, קים איל סונג, רק לאחר שמאו הנלהב התחייב לתמוך במלחמה זו ואף לספק כמות בלתי-מוגבלת של חיילים סינים שיילחמו מחופשים לחיילים צפון קוריאנים. בהמשך, מאו גם מנע מקים איל סונג להיכנס למשא-ומתן עם ארה"ב, או להסכים להפסקת אש, למרות שקים היה מוכן לכך כבר בתום השנה הראשונה למלחמה, ובכך גרם להארכת המלחמה בשנתיים נוספות.

כך יצרה טעות חמורה אחת של טרומן, את הנסיבות שגרמו לו לפתוח במצעד איוולת שלם נוסף במלחמת קוריאה. קצרה היריעה מלדון בכל המשגים שנעשו על-ידי טרומן במלחמת קוריאה. נציין רק אחד.

אולי העיקרי שבהם היה שטרומן לא הבין כי האויב מולו הוא מתייצב אינו קוריאה הצפונית אלא סין. הבנה כזו בשלב מוקדם הייתה יכולה להיות מנוצלת על-ידו כדי לשלוח איום ישיר כלפי סין כדי שזו תאלץ את בת חסותה הצפון קוריאנית לסגת מיד. מאו שש למלחמה זו משום שהוא ידע שמעורבות במלחמה כזו תאלץ את ברית המועצות לספק לו טכנולוגיות צבאיות שיסייעו להפוך את סין למעצמה. אילו האמריקנים היו פוגעים בתשתיות התעשיה הצבאית של סין, הם היו משבשים בדיוק את השגת המטרה הזו.

לא מן הנמנע כי עצם האיום הישיר על סין היה יכול לחסוך את הצורך לשלוח כוחות אמריקניים מלכתחילה, ואם היה צורך לממש את האיום, ניתן היה לעשות זאת על-ידי כוח אווירי מבלי לשלוח כוחות קרקעיים (ולאו-דווקא באזור הקרוב לקוריאה הצפונית, אלא באזור הנוח להם לתקיפה כזו). גם אם הפעולה האווירית לא הייתה משיגה את מטרותיה, ניתן היה להפסיק אותה בכל רגע, מבלי שתיגרם הסתבכות. לעומת זאת, מרגע שטרומן שלח כוחות קרקעיים, היה זה רק עניין של זמן עד שסין תטיל לתוך המערכה את המסות האדירות של חיילים שהיו ברשותה, ושלמאו לא היו שום נקיפות מצפון להקריב. לארה"ב לא היה פתרון למצב כזה, וכך היא נגררה למלחמת התשה שנמשכה שנים. בסופו של דבר, סין שלחה למלחמת קוריאה שלושה מיליון חיילים, וארצות הברית כמיליון אחד.

ב-1952, ציין דין ראסק, תת מזכיר המדינה האמריקני, כי אין כבר מה להפציץ בקוריאה הצפונית. הכל הרוס. אף אחד בממשל האמריקני לא הבין כי למי שמונע את סיום המלחמה (מאו) לא אכפת כהוא זה מגורלה של קוריאה הצפונית. רק פגיעה ישירה בתעשיות הנשק הסיניות הייתה יכולה לשנות את דעתו.

במקום זאת, שרי הממשל של טרומן עשו בדיוק את ההפך. עוד ב-1950 הם פיזרו הצהרות פומביות כי אין בכוונתם להיכנס לתוך סין עצמה. הם סברו שבכך הם ימנעו את ההתערבות של סין במלחמה. הם לא הבינו כי סין יזמה את המלחמה הזו כדי להתערב, ולמעשה הייתה מעורבת בה מהרגע הראשון. למעשה, ההצהרות הפומביות הללו דווקא הרגיעו את מאו שהוא יכול להמשיך ללבות את המלחמה בקוריאה ללא חשש.

בהמשך, כשמעורבותה של סין הייתה עובדה בלתי ניתנת להכחשה, ומפקד הכוחות האמריקניים, הגנרל מקארתור (שבהמשך אף פוטר על-ידי טרומן) דרש להפציץ גם בתוך סין, דרישתו זו לא אושרה על-ידי המדינות שהיו שותפות לארה"ב בכוחות האו"ם. גישה זו רק עודדה את מאו עוד יותר.

בסופו של דבר, אופן ניהול המלחמה בקוריאה, עודד את סין וברית המועצות להפעיל שיטות דומות גם בווייטנאם. אבל על מצעד האיוולת שם אחראי כבר נשיא אמריקני אחר, ועל-כך בפרק הבא.