ארה"ב ושורשי האלימות

בסיכומי שלטונו של הנשיא אובמה מודגשת העובדה שלא הצליח לרסן את אחזקת כלי הנשק בידיים פרטיות בארה"ב. יותר מכך, דווקא בימי הנשיא השחור הראשון בארה"ב רבו מקרי הרצח של שחורים צעירים בידי המשטרה. מהם שורשי הבעיה עליה מיצר הנשיא אובמה עצמו, כשהוא מוחה דמעה מעיניו?

מוזר היה למצוא בעמוד הסקר של ידיעות (14.1.16) את השאלה "האם טרנטינו איבד את זה?" לאור סרטו האחרון "שמונת השנואים". בחירת העיתון תמוהה. האם זוהי הבעיה הבוערת שלנו עליה יש לערוך סקר? שני "הוגי הדעות" שדנו בעיתון בסוגיה הרת גורל זו התייחסו לסרט, ולא למשמעות. (24 שעות, עמ' 2). כי את התשובה לשאלת המפתח למעלה ניתן למצוא בסרטו האחרון של הבמאי קוונטין טרנטינו.

מקובל לחשוב כי רק סרט דוקומנטרי מטפל בסוגיות היסטוריות, חברתיות, תרבותיות. אך כיום רוב המבקרים מקבלים גם את הסרט הבדיוני ("פיקשן") כמתאר פרמטרים אלה. כך, למשל, אנחנו מקבלים כיום את סרטי המערב הפרוע כמשקפים את התקופה ההיא, ובקריטריונים אלה ניתן להתייחס לסרטו זה של טרנטינו.

ארה"ב ותולדות האלימות

"המערב הפרוע" אכן היה פרוץ ופרוע וכל אזרח נזקק לנשק אישי להגנה עצמית. אלא שמצב זה חל גם על פורעי סדר שלקחו את החוק בידיהם והטילו אימה על עיירות שלוות. לשם כך נולד מוסד השריף וסגניו שתבעו את הרוצחים והטילו פרס על ראשיהם. מכאן נולד מוסד יחידי ומיוחד לארה"ב: "ציידי ראשים" שניתנה להם הזכות לצוד את פורעי החוק ולהביאם לדין "חיים או מתים", ולרוב מתים. כלומר, הם היו יכולים להרוג אותם בשם החוק, ועוד לקבל פרס... אגב, גם השריף עצמו לא תמיד הצטיין בטוהר מידות, וגם על שכמותו יש עדויות וסרטים.

אם לציידי-הראש האלה יש קונוטציות אמביבלנטיות, הרי הקאובוי, או הפרש הבודד זוכה להערצה במיתוס האמריקני. וברור מאליו, כדי לשרוד בג'ונגל של המערב הפרוע הוא חייב לשאת נשק ולהתאמן בצליפה.

ולבעיות קרדינליות נוספות בהיסטוריה האפלה של ארה"ב: העבדות, הגזענות נגד השחורים. יותר מכל מדינה אחרת בעולם, העבדות הייתה ידועה לשמצה במדינות הדרום של ארה"ב. גם שנים לאחר מיגורה (אבולישן) עדיין שלטה ושולטת בארה"ב גזענות נגד שחורים. עם ובלי קשר לעבדות, מלחמת האזרחים בארה"ב היא אחת הטרגדיות המחפירות הגדולות שיכולות לקרות לאומה כלשהי (אחת הסיבות למלחמה זו היא התנגדות מדינות הצפון לעבדות במדינות הדרום). ועדיין לא דיברנו על דיכוי האינדיאנים בארה"ב, ולא נדון בזה כאן.

נושאים אלה מופיעים בסרטו האחרון של טרנטינו, ומה כי נלין על האלימות שבו? אומנם היה יכול לחסוך מאתנו כמות של דם, במיוחד על פניה של האישה היחידה המופיעה בסרט, אך זה ממחיש את המצב. ואגב, לטרנטינו היו מנטורים קודמים לאלימות בסרטים. ראו את "חבורת הפראים" של סם פקינפה (1969).

הבמאי האמריקני השחור ספייק לי ("עשה את הדבר הנכון"), קורא להחרים את האוסקר הבא מכיוון שאין בו ייצוג הולם לאמנים שחורים. אומנם מזמן לא ראינו סרט חדש של ספייק לי, אבל ברוב סרטיו של טרנטינו מופיע שחקן שחור. לא תמיד כמייצג את עולם השחורים אלא כאדם עצמאי ("ספרות זולה", "ג'קי בראון"), ובשני הסרטים האחרונים, כמייצג היסטורי של המגזר: ב"דג'נגו ללא כבלים" הוא העבד המשוחרר, תרתי משמע: משוחרר מעבדות ומשוחרר בתפיסותיו, איש העולם, חניכו של רופא שיניים אירופי שהפך, למחייתו, לצייד ראשים בארה"ב, אך רואה בעבד השחור אדם השווה לו במעמדו (וזה אפשרי מכיוון שאינו אמריקני, אליבא דה טרנטינו). ב"שמונת השנואים" האדם השחור הוא צייד ראשים שווה לצייד הראשים הלבן אליו הוא מצטרף. אותו אדם שחור הוא גם חייל לשעבר במלחמת האזרחים, הטוען שנעשה לו עוול, ולכן נוקם בקצין הזקן ובבנו והורג אותם. כי בסרטי המערב הפרוע צריך תרוץ כדי להרוג. מכאן הריבוי בסרטי "נקמה", המצדיקה, לכאורה, מרחץ דמים והרג.

מקום האישה אצל טרנטינו

טרנטינו אינו עושה חסד עם האישה היחידה המופיעה בסרט, דייזי, פושעת הנלקחת לתליה ע"י צייד הראשים הלבן. היא סופגת חבטות, פרצופה מכוסה דם וחבורות לאורך כל הסרט. בתשובה לטוענים כי טרנטינו שונא נשים ניתן לצטט את סרטיו הסוגדים לנשים ("קיל ביל" 1,2). כן אפשר להסתמך על רוב המערבונים בהם הייצוג הנשי ניתן לבעלות המקצוע העתיק בעולם. אולם בניגוד להן, דמויות אלו בסרטו של קלינט איסטווד "בלתי נסלח" (זכה בארבעה פרסי אוסקר) זוכות לטיפול שונה: הזונות מתאגדות ומצליחות לנקום בגברים המתעמרים בהן והצדק יוצא לאור. כאן, ג'ניפר ג'ייסון לי (דייזי) שמחה לקבל מטרנטינו את תפקיד האישה בסרט, אבל לא היה לה האומץ (או האפשרות) לבקש ממנו למחוק מעט את מעטה הדם מעל פניה. גם פחות דם היה מספיק.

האם כדאי לראות את הסרט

ולבסוף, האם כדאי לראות את הסרט "שמונת השנואים"? כן, ולו רק בגלל העובדה שכל סרט של טרנטינו טוב יותר מכל סרט רגיל בשוק (לדברי המבקר אורי קליין, זה "הסרט הטוב ביותר שמוקרן כרגע בקולנוע", הארץ). זהו סרט מלא אווירה, מדהים בצילומי חוץ (הצלם רוברט ריצ'רדסון, צילום במצלמת 70 מ"מ), ומעיק בהתרחשות בתוך הביקתה (רוב הסרט). ממערבון הוא גולש למותחן בסגנון "מי עשה זאת" (מי הרוצח). צריך סבלנות (וקצת ידע היסטורי) כדי לעכל את המונולוג של צייד הראשים השחור. וכאן יש לציין את משחקו הנפלא של סמואל ל. ג'קסון, השחקן השחור החביב על טרנטינו (מופיע גם ב"ספרות זולה", "דג'נגו", "ג'קי בראון"), וכן את משחקם של יתר השחקנים, חלקם בצוות הקבוע של טרנטינו (קרט ראסל, טים רות, מייקל מאדסן), הידוע בליהוק המדויק שלו. יש לציין, כמובן, את המוזיקה הנפלאה של אניו מוריקונה ("הטוב, הרע והמכוער").

לסיכום, זהו שלב נוסף בעולמו של טרנטינו החושף לפנינו את פרצופה של החברה והתרבות בארה"ב, המעצמה המשפיעה ביותר כיום, ולכן יש להבין את ההיסטוריה שלה והמניעים לאלימות שבה.