את מי מייצג יעלון?

בשאלה העקרונית של התישבות יהודים בארץ-ישראל, איני מוצא כל הבדל בין עמדותיו של מנחם בגין לבין עמדותיה של תנועת הליכוד. בנושא זה גם עמדותיה של מפלגת "הבית היהודי" מתלכדות עם גישת הליכוד. על-כן, בשאלה זו, שתי המפלגות הן מפלגות אחיות. יש בליכוד בוודאי יותר מדעה אחת לגבי שאלת הדרך והשיטה לביצוע המדיניות האמורה, אבל אין מחלוקת יסודית בשאלה העקרונית. המציאות הנזילה בה אנו חיים, עשויה לפעור פער בין עמדותיו ההיסטוריות של מנחם בגין לבין הצרכים בפועל. במקרה כזה יהיה על תנועת הליכוד להכריע מה עושים וכיצד; בינתיים זו שאלה היפותטית. נסיונו של יעלון להסתתר תחת מעטה "סתמי" הקרוי בפיו "דרכו של מנחם בגין", מזכיר לי שימוש סתמי דומה שעושה השמאל "במשנתו של יצחק רבין"; כאן וכאן אלה דברים בטלים.

אילו עמדנו מול הכרעה לאומית של שלום-אמת והסדר סופי עם העולם הערבי כולו, בתמורה לפשרה טריטוריאלית באיו"ש, היו בוודאי בליכוד ולא רק בו, יותר מדעה אחת לגבי עצם הצורך בפשרה ולגבי אופי הפשרה שאליה יש לחתור. שאלה זו אינה עומדת על הפרק ולדעתי גם לא תעמוד על הפרק בדור הקרוב. על-כן, איננו צריכים לעצור את נשימתנו עד אשר נגיע לגשר, משום שאם נעשה כן, אפשר מאוד שלעולם לא נגיע אליו.

הואיל והליכוד כתנועה תומך בהתישבות יהודים בארץ-ישראל, זו העמדה המחייבת את יעלון כחבר התנועה וכנציג בכיר בשלטון מטעמה. ברור שבדילמות מן הסוג שהתרחש לאחרונה בחברון, צריך יעלון לבחור איזה מין יעלון הוא - חבר הליכוד, חבר הממשלה, שר הביטחון או יעלון בן האנוש על חולשותיו; ועליו לבחור נכון. אם הוא אינו רוצה או אינו יכול להתמודד עם הדילמה, כדאי שייצא לחופשה ממושכת עד שתיווצר שוב זהות השקפות בינו לבין תנועת הליכוד. כעניין של עקרון, אינני מקבל מצב שבו קיימת סתירה מתמדת בין ייצוג המפלגה לבין התירוצים המסבירים פערים נכרים בין ייצוגה לבין תפקידים אחרים הנגזרים מייצוג זה.

גרירת הרגליים של הממשלה ושל משרד הביטחון בתוכה בשאלות של יישום מדיניות ההתישבות המוצהרת בשטחי איו"ש, אינה עולה בקנה אחד עם ייצוג התנועה ודרכה. התופעה אינה חדשה וסיבותיה רבות ושונות. חלק מהסיבות יסודן בטקטיקה חיובית; אחרות נגזרות מנירפוּת שלילית. אפשר להבין את הטקטיקה החיובית; אין סיבה לקבל את הנירפוּת השלילית. כל עיכוב נגטיבי בביצוע, משחק לידי אויביה של ישראל, בין אם בדרך של מתן פרס לסרבנות הפלשתינית ולהתערבות האירופית בעניינים הפנימיים של ישראל ובין אם בפתיחת דלת חד-צדדית לפני הפלשתינים שיקבעו עובדות בשטח לרעת ישראל.

אחת הבעיות של יעלון מול המתישבים ומול חבריו בממשלה, שחזרה ונחשפה גם בוויכוח האחרון, נובעת מגישה בלתי-מאוזנת כלפי המתישבים היהודים באיו"ש בהשוואה לגישתו כלפי מעשי ההתישבות הפירטיים של הפלשתינים. חוסר האיזון נובע מנוחיות פוליטית (אל מול פני הלחצים הפוליטייים מבית ומבחוץ קל יותר להתעמר ביהודים...) שמקומה לא יכירנה בתוכנו. קצב הבנייה הפלשתינית באיו"ש גבוה בהרבה מהקצב שלנו. במסגרת קצב מוגבר זה, שממומן ומקודם פוליטית על-ידי הקהילה האירופית (בתמיכת ארה"ב), הולכת ומתרבה הבנייה הלא מאושרת ועל כן גם לא חוקית שלהם באיו"ש, לרבות שטחי "C" שבשליטה ישראלית מלאה. הטיפול של משרד הביטחון בחריגות אלה, לוקה כבר זמן רב. לעומת זאת, מקפיד המשרד על תגובות מהירות ונחרצות כנגד התישבות יהודית. מאחר שהחריגות היהודיות נובעות לעיתים קרובות מרצון לזרז את הטיפול הממשלתי הנרפה בבקשותיהם ולא לפעול דווקא בניגוד לחוק, נוגדת גישה זו שאותה מיישם יעלון את עמדות הליכוד. שמירה על החוק היא בהחלט דבר חשוב, אבל שמירה סלקטיבית על החוק, גרועה לפעמים יותר מגמישות בעיצוב הגבולות שבין בית-שמאי לבית-הלל בפירושו של החוק.

ביישום מדיניות האכיפה הא-סימטרית בין יהודים לערבים באיו"ש, נתפס יעלון יותר ויותר כמי שמול יהודים מתחזה לקדוש מהאפיפיור, ומול הערבים - ההפך מזה. בהיותו, דה-פקטו, "הריבון" הזמני בשטח הופך הוא בדרכו הגמלונית למכשלה ראשית על דרך יישום עמדת הליכוד בשאלת יישוב הארץ ובכך קונה לעצמו יותר ויותר מתנגדים. הדברים הקשים שהוא מטיח מפעם לפעם בימין הליכודי או בבנט, אינם משכנעים משום שהם מתחמקים מליבת הדיון.

אם הגיע יעלון, כאיש ליכוד, למצב בו הוא נזקק לסנגוריה של ציפי לבני ומרעיה לשעבר בקדימה, הוא עבר בהחלט כברת-דרך ארוכה בכיוון הלא נכון. כדאי שלא ינער מעצמו את הביקורת בתירוצים בנאליים העוסקים בסיגנון במקום במהות. כדאי גם שיזכור מיהם בוחריו - הם אינם יושבים בבריסל ולא בוושינגטון. אם הוא אינו כשיר לתפקיד הריבון, אולי באמת הגיע הזמן להעביר סמכות זו לגורם ממשלתי אחר או לוועדת שרים מיוחדת.