הדיבר "לא תרצח" חייב להיות חקוק על לוח לבם של כל החיים בארץ הזו. הדיבר "לא תרצח" חייב להיות חקוק על לוח לבם של הנאבקים לחרות לאומית. הדרך לחרות לאומית עולה על שרטון, כשרוצחים את שלומית קרינמן, צעירה בת 24, בישוב בית חורון.
הדרך לחרות לאומית עולה על שרטון, כשערך החיים קיפד את חייו בעולמם ילדים ונערים שיצאו לרצוח את שלומית קרינמן ורצחו גם את חייהם.
השיח של "בני מוות" מביא לכאב שאין לו מרפא, כאב השכול בביתה של שלומית קרינמן בבית חורון. השיח של "בני מוות" מביא לכאב שאין לו מרפא בבתי הורי הנערים הפלשתינים, שנטלו את חייהם באותו מסע הרג.
השיח של "בני מוות" חייב להיעקר, ולא להשאיר את הדיבר של קדושת החיים - "לא תרצח" - כמלל של קלף דהוי, אלא יש לתת לו תוכן חיים מקודש.
אני כותב שורות אלו ביום ששי באוהל השלום, שהקימו הורים שכולים ישראלים פלשתינים בטיילת ביפו. מקימי האוהל הם הורים לילדים ישראלים ופלשתינים, שהמירו את תחושות הנקם והשנאה בסגידה לדיבר המקדש את החיים וצועק: "לא תרצח". אל האוהל מגיעים אזרחים רבים, שהשכול לא פקד את משפחותיהם, אך הוא נוכח במציאות חייהם.
אני כותב שורות אלו, כשמונחת לפני תמונה של "שתולה" בשם גילה אלמגור. גילה אלמגור בת למשפחת השכול, שכילדה גדלה ללא אב, אב שנרצח על-ידי צלף ערבי. הילדה גילה אלמגור שבגרה החליטה להירתם למאבק, כפי שנראה בעיניה מאבק המקדש את החיים ולא את הדם, מאבק המבקש קיום לאומי לשני העמים החיים בין הירדן לים.
אני כותב שורות אלו לכתובתם של בני שני העמים שיקעקעו את תודעת "בן מוות", שקנתה לה אחיזה. לראש ממשלתי,
בנימין נתניהו, יש אחריות רבה, כי בנימין נתניהו הוא ראש
ממשלה של מדינה ריבונית, שאסור לה לתת לתודעת "בן מוות" לזקוף קומה במציאות חיינו.
תראו כיצד ההסתה ברשות הפלשתינית עולה בדם יהודי 
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
