עיצוב הבמה היפה של
דפנה פרץ שגם עיצבה את התלבושות, מגלה לנו בית במושבה בצפון, החוגגת 100 שנה להיווסדה. העיצוב המוקפד והריאליסטי מדגים לנו היטב ובמדויק בית משנות החמישים. בעלת הבית בסיפור היא מונה,
עידית טפרסון, שאת תחילת הקריירה שלה עשתה באותו אולם של תיאטרון הספריה, כאשר גרי בילו ז"ל החליט להקימו כבית שייתן ספתח לשחקנים צעירים יותר ופחות, כולם בוגרי בית צבי. תיאטרון זה מתאפיין בהצגות איכותיות ומיוחדות, שתיאטרונים גדולים לא היו סופחים אליהם מטעמי מסחריות. אבל הקהל יודע שכאן ימצא תמיד משהו משובח ובביצוע מעולה. עידית הופיעה שנים בתיאטרון הבימה, ולפניו בכל התיאטרונים הרפרטואריים בתפקידים דרמטיים מרשימים. במחזה הזה מתעצמת הדרמה דווקא משום הריכוז לחלל האחד, עם שלוש דמויות בלבד, מה שמעניק אפשרות לחדור לנפש כל דמות באופן הרבה יותר עמוק ממחזה רב-משתתפים. ובזה כוחו.
מונה היא אישה קשה, ועידית טפרסון מביעה זאת היטב בקול נוקשה ללא פשרות. את הרוך והרגשות שלה תחשוף רק בסוף. המחזה מתחיל כאשר לבית נכנסת אישה צעירה יותר, מכסה בשמיכה את מונה הישנה על הכורסה, ויוצאת. זוהי אשתו השנייה של בעלה של מונה, ממנה התגרש והקים גם הוא בית במושבה, עם הצעירה היפה.
מורן טחן-בן אריה, שברקורד שלה מצויות הופעותיה בבית לסין ובקאמרי, כמו גם בתיאטרון הספריה, היא דמות האישה העסיסית, הרגשית והנותנת מעצמה הרבה כדי לשמור על המבוגרת.
אל תוך השלווה של הבית מגיחה צעירה מאי שם, בליל סערת ברקים וגשמים (שביצע כה יפה
שחר פולאק, שחקן משובח בוגר בית צבי גם הוא, שמצוי בימים אלה בחזרות בתיאטרון רפרטוארי) ושאת התאורה היפה עיצב
אורי רובינשטיין. הקהל, שחווה סערה דומה טרם בואו באותו יום ולפניו, התמזג לחלוטין עם הסממנים בהצגה. הצעירה המכונה דניאל, מחצינה חשש שיראוה, ולכן מתחבאת אצל הקשישה. הסיבה לכך, לטענתה בתשובה לשאלת מונה, היא רצונה לשבת רחוק מהבית, ללא הפרעות, ולכתוב את ספר שיריה כדי שיוציאו אותו לאור.
לירון כרמיאל משכנעת מאוד בתפקידה, ומרנינה את לב מונה, בהכניסה לבית אווירה של חיות, קצב והומור. מה שמאוד חסר בבית שנראה כמו בית קברות שומם. בלי טלוויזיה, עם רדיו שנפתח רק לשמיעת חדשות (עם קולם הנפלא של עודד ליאופולד,
דיוויד לוינסקי, אביטל לבני,
עירית קפלן ורועי מלכה) וכאשר האישה אינה יוצאת כבר זמן רב מפתח הבית.
הפינג-פונג בדיאלוגים הקצרים בין הקשישה לנערה מאוד חכם, שנון ומרתק. לאט-לאט, כשברקע נשמעות ברדיו הודעות על חיפושים אחר נערה שנעלמה מביתה, ברור לקהל שהיא היא זו שמצאה כאן מחבוא, ולכן אינה יוצאת מהבית כדי שלא יגלוה. בה בעת, מונה מתחילה לאט-לאט להיקשר לנערה, ומיחס מזלזל ואפילו רע כלפיה בתחילה, היא מתרככת, ומחסום הרגש שלה שהיה לה כחומת מגן - מתפוגג. שתי השחקניות, דווקא משום הרקע והשוני באישיותן, מרתקות את הצופים, והמתח בהצגה עולה. הצעירה מגלה בחדר המוקדש לבתה של מונה שעזבה את הבית לפני שלוש שנים, כמה סודות מהעבר. סודות אותם נצרה מונה, כאשר כלפי חוץ היא בונה סיפור שלא היה ולא נברא על בתה. האישה האחרת, דורין, מגלה מבלי משים לדניאל פרט חשוב, שהודות לו מתפענחת התעלומה וכמו אצל אגתה כריסטי בסוף מתגלה כל האמת גם לגבי דניאל.
מורן טחן-בן אריה מגלמת אישה בחודשי הריונה האחרונים בצורה הרבה יותר מוחשית מדמויות כאלו במחזות אחרים או בסרטים, בהן נראית נערה רזה וכרית על בטנה. מורן טחן הכה נשית, מצליחה להפליא להדגים אישה בהריון מתקדם, עם כל שפת הגוף הנובעת מהמצב הנתון. היא כובשת גם עם כל תשומת הלב שלה לאקסית של בעלה, שמעוררת את השאלה בקרב הצופים - מדוע כל זה מתרחש. כי זה לא המצב הטבעי שמוכר בדרך כלל. הסקרנות שלנו מקבלת את התשובה לכך בסוף, שאותו לא נגלה, כי הוא למעשה שיא הדרמה המשובחת הזו ש
גדי ענבר כה היטיב לכתוב.
למעשה, הודות למשחק הכה משובח בבימוי הכה נכון, המתווסף למחזה המפתיע הזה, הריגוש שההצגה מעניקה לקהל הוא עצום עד דמעות.
תיאטרון הספריה בהצגה לעילא ולעילא.
