על המפה תודה לשוברים שתיקה שנתנו ל'אם תרצו' את הפרסום הראוי לו, שהעלה אותו לכותרות ולסדר היום הציבורי, ושאם רצו או לא, העניקו לארגון הימני יחסי ציבור חינם אין כסף.
אין ספק שהארגון אכן פרץ לתודעה הציבורית, והוא על המפה. עובדה (תרתי משמע) שחברי ארגוני השתולים, איך לא בהסוואה הומניטרית, אומניה ויוצריה, כולם ביחד וכל אחד לחוד, לא נשארו אדישים לקמפיין ולפוסט בנושא מבית היוצר של 'אם תרצו', שזכו לתהודה עולמית.
תגובות השתולים המצטדקות והמתנצלות משהו, שהתנערו מהתואר המפוקפק, מהתווית השלילית שהודבקה להם ומשיוכם לארגונים בוגדים, אשר הדהדו ברמה, מוכיחות יותר מכל עד כמה בביקורת כלפיהם יש דברים בגוֹ. ועם עובדות, כידוע, אי-אפשר להתווכח.
עם זאת, נראה שיש לארגוני השמאל, שאינם יודעים להודות בטעותם, הרבה מה ללמוד מ'אם תרצו'. בעקבות פוסט "שתולים בתרבות", השנוי במחלוקת, לקח מנכ"ל התנועה, בצעד אצילי, אחריות אישית והתפטר.
אם תרצו אין זו אגדה כבר אמרנו?
היכל הצדק? בית המשפט העליון פנה לאוכלוסייה החלשה, וביניהם לאתיופים ולמוגבלים למטרת התמחוּת, לתקן יחיד בלבד. האם אין תקן זה מזכיר את שיטת המִכסוֹת (הנומרוס קלאוס) הידועה לשימצה, שננקטה כלפי יהודים באקדמיה, ברוסיה הקומוניסטית והאנטישמית? - אלא שהפעם, למרבה הצער, מדובר בישראל הדמוקרטית ובהיכל הצדק המשפטי.
יתר על כן, האם אין פנייה סקטוריאלית זו מנציחה את האפליה החברתית והגזענית במערכת האמורה להיות סמל השוויון? אם זה החוק, כפי שטוענת הדוברת, הגיעה השעה לשנות את החוק ומייד.
לתשומת לב חברי הכנסת.
היכן טוהר המידות?
על-רקע פרשת איבגי העלו פוליטיקאים ועיתונאים על נס את התפטרותם מהכנסת ומהממשלה, במוקדם או במאוחר, של ח"כ
ינון מגל והשר
סילבן שלום בעקבות תלונות על הטרדת נשים.
אולם עם כל הכבוד, בניגוד למה שצוין בכלי התקשורת, התפטרותם יותר משנבעה מסיבות מוסריות, הייתה בעיקר אישית, כדי להפסיק את מחול השדים התקשורתי שהתחולל סביבם. ואכן, צעד זה הביא להרגעת הרוחות ולשקט תעשייתי בנושא עבורם.
גם אם נסגרו התיקים הפליליים, יש לזכור כי ינון הודה בהטרדה של המתלוננת
רחלי רוטנר, ובכללה ניבולי פה. ואילו על חלק מהעבירות שיוחסו לשלום, חלה התיישנות. ולכן בניגוד לשאיפותיהם הפוליטיות, מבחינת טוהר המידות כאישי ציבור, שקופת שרצים תלויה מאחוריהם, לא ראוי שיחזרו לכהן בתפקידם בכנסת ובממשלה.
חתונת הדמים
בתגובה לדרישת הורי המחבלים להשבת גופות בניהם, שאל השדרן
רזי ברקאי, תוך גילוי חוסר רגישות, האם שתי אימהות, משני צידי הסכסוך, לא מרגישות אותו כאב על אובדן בניהן.
אז, לידיעת השדרן הבכיר, התשובה היא לא. עובדה שאימהות המחבלים רקדו בהלוויה של בניהן, בדרך ל-70 הבתולות בגן עדן, כאילו מדובר בחתונה מתוקשרת היטב. הן אינן כואבות את מות הבנים, אלא שמֵחות בשמחת השהיד שלהן. זאת, איך לא, תוך ריקוד על הדם היהודי בחתונת הדמים.
את התענוג הזה לישראל אין שום עניין לספק להן ולטרוריסטים. ולכן, לאחר התחייבות המשפחה להימנע מהטקס המביש, ישראל ההומניטרית משיבה את הגופות.
לעומת זאת, מי יֵדע חייה וכאבה העמוק של אם עברייה שכולה, המבקשת בקשה צנועה ביותר, שתינתן לה האפשרות להתייחד עם זכר בנה יקירה, שנפל על מזבח המדינה. וגם את הזכות האלמנטרית הזאת החמאס האכזרי מבקש לשלול ממנה.
הבנת את זה רזי?
אדם מחפש משמעות
מה המשותף לזמרים
גבי שושן ו
דודו טופז ז"ל? שניהם התאבדו על-רקע כישלון מקצועי בגיל הזהב, אחרי קריירה אומנותית מוצלחת בצעירותם.
התופעה של צניחה יצירתית עם הגיל אופיינית לזמרים ולאמנים רבים. הבעיה היא, שבמקום למצוא משמעות כללית ומטרה בחיים, ראו השניים את חזות הכל בזוהר הכוכבים שליווה אותם, ומשהועם זוהרם, איבדו כליל את טעם החיים. כזכור, טופז אף ניסה להתנקש בחיי אומנים אחרים עקב כך.
זיכרו, החיים הם מעל לכל זוהר, ומטרה חשובה וקדושה בפני עצמה, ואינם מותנים בהצלחה זו או אחרת. ולכן ראוי למלא אותם בתכנים ערכיים שיעניקו להם ולאדם משמעות.
במומה פוסלת?
במחאה זועמת, מתוקשרת ומהדהדת היטב, בראיון במוסף 7 ימים של עיתון
ידיעות אחרונות, נפרדת הסופרת יוכי ברנדס, מעל במת העיתון, מארגון 'אם תרצו' שבה תמכה כארגון ציוני, למרות זהותה הפוליטית השמאלנית. זאת על-רקע פוסט "שתולים בתרבות" שפרסם הארגון, ובו רשימת האמנים התומכים בארגוני שמאל. לדבריה הארגון השתמש בה ובשירותיה כסופרת לצורך קידום מטרות הארגון.
אולם, עם כל הכבוד, האין הסופרת הוותיקה נוקטת אותה טקטיקה, כאשר ברגע של גילוי לב היא מודה שהיא בחרה להיפרד מהארגון דרך הראיון, בדומה לראיונות אחרים, כמכשיר ליחסי ציבור, כדי לקַדם את ספרה הבא? והפוסלת, אפוא, במומה פוסלת?
הוא הדין לתפיסתה שיש לגשר על מחלוקות ופערים אישיים, חברתיים ופוליטיים בדרכי שלום. אז איך זה שהראיון על הארגון הימני כל כך זועם? היכן המודל האישי? האומנם דיבורים לחוד ומעשים לחוד?
פסוקו
רוקדים על הדם: בל"די?
השחקן, החשדות וההשעיה: משה איב-גוֹ
מזכיר העבודה: חיליק ע הבַּר?
מושית פישר והדוד סם
הילודה בתל אביב: עיר בהפסקה?
חמאס בסיני: ד"ש מדאעש
הם על המפה: אם תרצו אין זו אגדה
נשרים נגד רחפנים: על-כנפי נשרים
מכיוון שאף אחד אינו מתכוון לכך ואף אחד אינו מסוגל לכך, מוטב להרצוג להתנער מן ה"תוכנית" שהציג
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
