ישראגייט

באיחוד האירופי מתקבלות החלטות בתחום מדיניות חוץ וביטחון משותפת על-ידי מועצת שרי החוץ של האיחוד. זהו הגוף העליון לקבלת החלטות מסוג זה, כמו גם הגוף המחוקק העליון. מועצה זו מתכנסת לפחות אחת לחודש לכמה שעות בלבד על-מנת לחתום על החלטות, זאת לאחר שעבודת המטה הפוליטית הכוללת גם את ניסוח ההחלטות נעשית בידי דרג מקצועי במסגרת "הוועדה הפוליטית/ביטחונית". וועדה זו פועלת דרך קבע בבריסל והיא מורכבת מעשרים ושמונה דיפלומטים בדרגה של שגרירים המייצגים כל אחת ממדינות הלאום החברות באיחוד. מובן שגם ההחלטות הקשורות במדיניות החוץ של האיחוד כלפי ישראל נידונות ומנוסחות בוועדה זו אם כי תוך כדי דיוניה מתקיים קשר בין הדיפלומטים לבין הממונים עליהם במשרדי החוץ.

ב-15 לינואר ש.ז. נערך דיון, אחד מני רבים בשנים האחרונות, בבעיה החביבה על הוועדה, דהיינו בעיית ההתנחלויות "בשטחים הפלשתינים הכבושים", ועל-פי מקורות זרים נערך הדיון בפורום של עשרים ותשעה מדינות, כלומר מדינה נוספת על עשרים ושמונה חברות האיחוד, כי גם מדינת ישראל הייתה שותפה לניסוח ההחלטה. הא כיצד? אותם מקורות זרים טוענים כי גורמים במשרד החוץ הישראלי נהנו מהדלפה שוטפת בזמן אמת מחדר הוועדה בכל שלבי ניסוח ההחלטה תוך שהם מגיבים ומעירים את הערותיהם למדליף באמצעות מסרונים על-מנת שהוא יפעל למען ניסוח נוח יותר לאינטרס הישראלי.

מי הדליף? על-מנת לנסות לקבוע זאת נציין את העובדה שלקראת סוף הדיון הטיל נציג יוון ווטו על ניסוח אחד הסעיפים הקצרים, למרות שניסוח זה נתמך על-ידי שאר עשרים ושבעה מדינות. התברר שהניסוח לא היה לרצון ישראל. הסעיף כלל הכרזה ש"האיחוד האירופי ימשיך ללא היסוס ובאופן חד-משמעי להבדיל בין ישראל לבין כל הטריטוריות שנכבשו על ידה ב-1967." שלושה ימים לאחר הדיון בוועדה התכנסו שרי החוץ של עשרים ושמונה המדינות החברות, והנה זה פלא: בולגריה, קפריסין ופולין הצטרפו ליוון בהתנגדותם לניסוח סעיף זה, כאשר רק שלושה ימים קודם לכן תמכו בו. אכן הניסוח הסופי היה רך ונוח יותר מבחינת ישראל: "כל ההסכמים בין מדינת ישראל לאיחוד האירופי חייבים לכלול סעיף המציין שאין הם חלים על הטריטוריות שנכבשו בידי ישראל."

הראיות הנסיבתיות העלו את החשד, כך יש לשער, שהנציג היווני בוועדה או מישהו ממשרד החוץ היווני היה המדליף, מה עוד שהיה זה על-רקע התחממות היחסים בין הממשל היווני לבין ממשלת ישראל. חשד זה לא הועלה על שולחן הוועדה אלא רק בשיחות פרטיות, שגם חלק מתוכנן דלף. בשיחות אלה הייתה הערכה כי אם מדובר בהדלפה הרי שיותר סביר להניח שזו לא נעשתה על-ידי השגריר חבר הוועדה אלא על-ידי פקידים בכירים במשרד החוץ הממונה עליו.

לעומת זאת, בין הדיפלומטים בוועדה הייתה התייחסות פתוחה יותר לאפשרות הסבירה שבוצעה פעולת ציתות על-ידי סוכנים ישראלים. ישראל איננה המדינה היחידה הנהנית מהדלפות מתוך דיוני מוסדות האיחוד האירופי. לדיפלומטים האירופים ידוע כי גם לארצות הברית ולטורקיה אוזניים בחדרי דיונים שונים, אלא שהפעם רמת החדירה לדיונים, על תוצאתה המהירה, הביאה את הוועדה לדון באמצעים הנדרשים להבטחת ביטחון שדה, תחום שאינו נהנה מרמת מודעות גדולה בין חברי הוועדה ובמועצת השרים בכלל. כמה מהדיפלומטים טענו כי גורמים ישראלים השתמשו במכשור אלקטרוני לציתות, ואשר על כן, להבא, יש לנהל את הדיונים בחדרים מאובטחים יותר, לאסור על הכנסת מכשירים סלולריים וגם להחמיר את רמת הסיווג של מסמכי הוועדה. החשד נפל על ישראל כי כבר ב-2003 התגלו בחדרי דיונים של מועצת השרים מכשירי ציתות, וחקירה העלתה שאנשי חברת "קומברס" קשורים לכך וכי הם, על-פי החשד, העבירו את תוכן הדיונים למוסד הישראלי. הוזכרה גם האפשרות כי החדירה נעשתה באמצעות פריצה לרשת המחשבים שהרי תוכן הדיונים זורם ברשת של מועצת השרים על-מנת שהדיפלומטים המתדיינים יוכלו לעמוד בקשר רציף עם הממונים עליהם.

המשלחת היוונית לאיחוד האירופי הודיע כי ידה לא הייתה במעל. המשלחת הישראלית נמנעה מתגובה כשנשאלה על כך על-ידי סוכנויות ידיעות. לדעתי הדיפלומטים האירופים לא באמת חשדו שסוכנים ישראלים הפעילו מכשירי ציתות. החשד האמתי שלהם הוא כי ידם של היוונים, בתאום עם גורמים ישראלים, במעל, אלא שהם נמנעים מלומר זאת על-מנת למנוע עימות עם היוונים ולהחריף את מצב הדיסהרמוניה הקיים באיחוד האירופי.