גיהינום

כשהרב הצדיק הקדוש רבי משה יהודה לייב מסאסוב, בן הרב המפורסם רבי יעקב מברודי, נפטר, נשמעה בת קול יוצאת ומכריזה: 'פנו מקום לרבי משה יהודה לייב בן רבי יעקב, וצאו לקראתו לקבל את פניו!'.

לקול הבת קול, אותה שמע גם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בעודו חי, התכנסו ובאו נשמות קדושות וטהורות, ויצאו לקבל את פני צדיק הדור ולהכניסו בכבוד במחיצתן. משעלה למרום, וסביבו צדיקים וחסידים, שמע פתאום קול הולך מסוף העולם ועד סופו. מייד עזב את החבורה הקדושה, רץ והלך לעבר הקול ההוא, והגיע עד לפתחה של גיהינום. נכנס בלי רשות, ונשאר שם: עמדו והמתינו שעה ארוכה ולא יצא.

ראו שומרי הגיהינום שהוא הולך הנה והנה, מטייל ארוכות וקצרות כאילו הוא מחפש מישהו, וחשבו שטעה ונכנס שלא בכוונה. ניגשו אליו ואמרו לו שאין כאן מקומו, וביקשוהו לצאת ולבוא למקום המוכן לו בגן עדן. שמע רבי משה יהודה לייב את דבריהם ושתק. חזרו ואמרו לו לצאת, אך הוא לא השיב להם, עמד ולא זז מן המקום. נבהלו ולא ידעו מה לעשות, אם להרחיקו בכוח או להשאירו פה כרצונו. רצו ללכת ולשאול בבית דין של מעלה מה ייעשה בו. אבל גם שם לא ידעו מה להשיב להם, כי לא היה עוד כדבר הזה מימות עולם, שצדיק יסוד עולם יירד לגיהינום מרצונו. ומאחר שלא היה ברור להם מה עליהם להשיב, החליטו להביא את המשפט לפני כיסא הכבוד.

באו שומרי הגיהינום לפני כיסא הכבוד וסיפרו, שצדיק אחד גדול, רבי משה יהודה לייב בן רבי יעקב שמו, נפטר, וכשבא לעולם העליון, נכנס לגיהינום בלי רשות, ואינו רוצה לצאת משם. קבע בית הדין שעליו לבוא לפני כיסא הכבוד ולבאר מה הביא אותו לעשות מעשה זה, והרי כתוב 'אין אדם משים עצמו רשע', יצא שליח בית דין והודיע לרבי משה יהודה לייב שמזמינים אותו להתייצב לפני כיסא הכבוד, ועליו לילך מייד. אבל הוא לא נבהל, אלא ענה בשלווה: 'כל ימיי החזקתי במצווה אחת, ומסרתי את נפשי עליה בעולם השקר, ועכשיו, שהגיעה לידי בעולם האמת, לא אקיימנה? לא אזוז מכאן עד שאקיים אותה, ואם ברצונם לשמוע את טענותיי הריני מוכן ומזומן להרצותן, אבל רק במקום הזה.

הביא השליח את דבריו לפני כיסא הכבוד, והירשו לו להשמיע את טענותיו כפי שדרש. פתח ואמר: ריבונו של עולם ! אתה יודע כמה גדולה היא מצוות פידיון שבויים, הרי בשל חשיבותה קיימת אותה בעצמך, לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שליח. כי בשעה שבני ישראל היו שבויים במצרים, ופרעה היקשה את לבו ולא רצה לשלחם מבית העבדים, ירדת בכבודך ובעצמך לפדותם. ואני אחזתי במידותיך, כמו שהורו לנו רבותינו זיכרונם לברכה: 'זה אלי ואנווהו - הווי דומה לו'. טרחתי במצווה זו כל הימים, וכל השבויים היו כשרים בעיניי, ולא הבחנתי בין רשע לצדיק, כולם היו אהובים עליי; וכל אימת שנודע לי היכן הם ומי הם השובים, השתדלתי לפדות את השבויים. לא שלוותי ולא שקטתי, עד שעלה בידי לקרוא לשבויים דרור. וכאן מצאתי כל כך הרבה שבויים, ואני רוצה לקיים גם בהם אותה מצווה, שאינה תלויה לא במקום ולא בזמן. ואם תאמר, הרי אני פטור עכשיו מן המצוות? כלל וכלל לא! איני זז מכאן עד שאקיים מצווה זו, שהרי גלוי וידוע לפניך שמעולם לא הייתי מן העבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל שכר. יתר על כן, חביבות עליי המצוות, ואני מתכוון לקיימן בכל מקום ובכל שעה, גם אם עונשים חמורים כרוכים בהן. וכך אעשה גם פה. אם יעלה בידי להוציא את השבויים לחופשי, הרי טוב. ואם לא, מוטב לי להישאר איתם במדורת הגיהינום ולסבול כמותם, מאשר לשבת עם הצדיקים בגן עדן וליהנות מזיו השכינה.

כך עמד רבי משה יהודה לייב וטען, והדברים הגיעו עד לפני כיסא הכבוד, והקדוש ברוך הוא, כביכול, בעצמו הוציא פסק דין, ובת קול יצאה והכריזה: גדולים צדיקים שמוסרים את נפשם בשביל אחרים תדיר, וגדולה מצווה שמנחלת לעושיה שני עולמות. ומכיוון שזכותה של מצווה זו מרובה, יחשבו אפוא כמה בני אדם פדה משה יהודה לייב בימי חייו, אותם ובניהם הבאים אחריהם עד סוף כל הדורות, וכמספר הזה יש לו רשות לפדות גם כאן. מייד הובא ספר הזיכרונות, פתחו אותו, ספרו את שמות כל הפדויים, בניהם ובני בניהם, והיה מספרם ששים אלף נפש, והזכות בידו ליטול אילו מהן שירצה, ויעביר אותן לגן העדן.

והואיל והברירה הייתה בידי רבי משה, התחיל ללכת ממדור למדור ולבדוק בכל המקומות הנידחים והנסתרים. יגע ומצא נשמות נידחות, שכבר היו שם כמה מאות שנה, ולא הגיעו לידי תיקון. לא קל היה הדבר, כי הנשמות ההן היו מפוזרות בכל מדורי הגיהינום, והוא טרח והוציאן מכל המחבואים. אחרי עמל רב הוא אסף את הנשמות הנפוצות וספר אותן, ומספרן היה שישים אלף. אז אמר, הלא מלכות הארץ דומה למלכות שמים, וכן להפך, והירשה לעצמו ליטול עוד כמה מאות שלא ברשות, כעין עודף, והוציא אותן מן הגיהינום. שיירות שיירות יצאו, והוא בראשן, וכך הביא אותן לגן עדן.

זהו הסיפור. רבי נחמן מברסלב כבר קבע, שהנה הכל אומרים, שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא - אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהינום, כי כולם מלאים ייסורים גדולים תמיד. מכאן למדנו, שהסיפור על רבי משה, אפשר שכולו התקיים כאן, ולא מעבר לים, ולא בשמים.

ואכן, למי שלב שומע לו, ולב בשר יש לו, הריי יאחז במידתו של רבי משה, ולא יתעלם מזעקת הסובלים לידו, היושבים לידו, בביתו, בעבודתו, במקום לימודו, ובכל מקום ואתר בו הוא נמצא.

זעקת המובטלים תישמע, זעקת המפוטרים תישמע, זעקת העניים תישמע, זעקת החולים והפצועים והנכים תישמע, זעקת המכורים וההומלסים והנמכרות לזנות תישמע, זעקת העובדים השקופים והמנוצלים תישמע, זעקת האבות והאימהות ברוכות הילדים תישמע, זעקת הרווקים והרווקות תישמע, זעקת ניצולי השואה תישמע, זעקת משפחות השכול תישמע, זעקת הרוגי תאונות הדרכים תישמע, זעקת הרוגי הטרור הערבי והמוסלמי תישמע, זעקת היהודים, הדתיים והחרדים והמתנחלים, היתומים והאלמנות וכל הנרדפים תישמע, ויקומו עוד ועוד אנשים הראויים לתואר בני אדם, ויושיעו את הזקוקים לישועה. יתעורר הלב של בני אדם, וינועו אמות הסיפים, ויתעורר לב של מעלה, וכולנו יחד נזכה לחיות בגן עדן.