אסון משפחתי שמנע אסון לאומי

ביום 26 בפברואר 1939, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ועל-רקע קיומה וקשייה של "ועידת שולחן עגול" בלונדון, בשיתוף משלחות יהודים וערבים מא"י - פורסם בעיתונות הבריטית, כי קבינט הממשלה בלונדון "החליט באופן עקרוני על חיסול המנדט והקמת מדינה עצמאית בארץ-ישראל. לפי תוכנית זו, תוקם בתקופת המעבר מועצה מחוקקת שבה יהוו היהודים מיעוט. כתום תקופת המעבר תוקם מדינה עצמאית. התוכנית כוללת גם כריתת חוזה בין המדינה הארצישראלית ובין בריטניה, דוגמת החוזים בין בריטניה הגדולה לבין מצרים ועירק."

הקמת מדינה אחת בא"י, עם רוב ערבי ברור בפרלמנט, אשר יקים ממשלה וישלוט גם במיעוט היהודי בארץ, הייתה בגדר חלום-בלהות אשר לא ניתן היה להשלים עם העלאתו, וודאי לא עם מימושו; ההחלטה ופרסומה היוו את שיאו של גל הצהרות והצעות פרו-ערביות מצד ממשלת-בריטניה דאז, בהנהגת נוויל צ'מברליין (ראש-הממשלה) ומלקולם מקדונלד (שר-המושבות), במסגרת דיוני אותה ועידה.

עוד באותו היום, 26.2.1939, בתגובה, פרסם "הוועד הלאומי" את הכרוז הבא: "הידיעה על דבר המזימה לחסל את המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, המיוסד על הצהרת בלפור, והקמת מדינה הנתונה לשלטון רוב ערבי – פירושה: התנקשות בנפש הבית הלאומי. מזימה זו תופר בכוח התנגדותם המלוכדת של הישוב והעם העברי!

הישוב יעמוד כאיש אחד נגד כל ניסיון להטיל עליו מעמד של מיעוט ולכבול את גידולו והתפתחותו החופשית בארצו. לא תקום גולה עברית בארץ העברים!"

בצד הודעה זו הופצה קריאתו של דוד בן-גוריון ( יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דאז) אל הישוב העברי בארץ-ישראל; הקריאה יצאה ממקום שהותו אז בלונדון, לצדו של הד"ר חיים ויצמן, כראשי המשלחת היהודית באותה וועידה: "ל י ש ו ב ! זוממים לחסל את הבית הלאומי ולהסגירנו לשלטון מנהיגי הכנופיות. המזימה הזו לא תקום! גבורת הישוב, מצוקת המוני ישראל בגולה, המצפון של אנגליה הישרה, העזרה המוסרית והפוליטית של אומות העולם, ישימו לאל את נכלי צוררינו.

אל בהלה! נציגי העם, העומדים כאן על המשמר בביטחון מלא, שכל אחד מכם יעמוד במבחן העליון מתוך נאמנות, התאחדות, משמעת ועוז."

למחרת, 27.2.1939, נתפרסמה בעיתונות בארץ - עם דברי בן-גוריון והוועד הלאומי - גם "טלגרמה לצ'מברליין ולמקדונאלד מעיריית תל אביב", אשר בין היתר מביעה, "בשם 150,000 תושבי העיר, את דאגתה העמוקה ביחס לכוונותיה של ממשלת הוד מלכותו לנקוט לגבי ארץ-ישראל בפוליטיקה הסותרת את הכרזת בלפור ואת המנדט שהופקד בידי בריטניה הגדולה על-ידי חבר הלאומים. תחייתו של העם היהודי בארץ מולדתו ההיסטורית נתקבלה כחובה קדושה על-ידי 52 אומות."

בעוד הציבור היהודי בארץ ובעולם זועם וחרד, עקב תוכנית-המזימה הבריטית, פרצו גלים של שמחה בקרב חלקים נרחבים של הציבור הערבי, עד כדי אקסטאזה של אלימות. בכפרים הערביים זרנוגה וקובייבה שליד המושבה "רחובות" (שרידיהם כיום - בתחום העיר המתרחבת) התארגנה כנופיית-פורעים, חמושים ברובים ובנשק קר, אשר בפעולה מתוכננת חדרה לאחר-חצות למושב "כפר-גבתון" הסמוך למושבה, פרצה לבית קיצוני בכפר, ורצחה באכזריות ובדם קר אם ובניה: מינה דומניץ וילדיה - עמנואל, חיים וירחמיאל - הי"ד ( האחרון נפצע אנושות ונפטר לאחר מכן). אבי המשפחה היה מאושפז אותה עת בבית-חולים לאחר תאונה, ובת אחת של המשפחה שהתה אף היא מחוץ למושב באותו לילה.

בבוקרו של יום 28.2.39 כבר זעקו עיתוני הציבור היהודי בארץ על האסון ועל נסיבותיו. הרצח הנורא זעזע את היישוב היהודי כולו, והדיו עם רושמם הקשה הגיעו גם לבריטניה - לציבור הבריטי כולו ולממשלתו שבלונדון. הובהר אזי גם לאלה, מה צפוי בארץ-ישראל לאחר "בחירות דמוקראטיות" לבחירת פרלמנט למדינה "משותפת", בה רוב ערבי ומיעוט יהודי.

שלושה מרכיבים עיקריים נכללו בתוכנית הבריטית החמורה והמאיימת משלהי פברואר 1939: הקמת מדינה דו-לאומית עם חוקה, פרלמנט וממשלה, הנבחרים לפי דעת-רוב בהליך "דמוקרטי"; הגבלות על עלייתם ארצה של יהודים; הגבלות על רכישת קרקעות בארץ-ישראל ע"י יהודים.

אמנם, הגבלות ממשיות על העלייה ועל רכישת קרקעות נותרו בעינן גם לאחר מכן, עם פרסום "הספר הלבן" הבריטי ביום 17 במאי 1939, ואישורו ע"י הפרלמנט הבריטי שבוע לאחריו; ברם, האיום העיקרי, המיידי והמסוכן ביותר, אשר מימושו היה מפקיר את נתיניה היהודים של הארץ לשלטון ערבי – הוסר למעשה, גם אם בהדרגה ( מבחינת הודעות שהפיצה ממשלת בריטניה, מדי פעם, החל מתחילת מרס 1939) וגם אם נותרו לו סימנים בלתי-ממשיים באותו "ספר לבן" ידוע לשמצה.

עם כל הזעם והקשיים, אשר יצרו ההגבלות שנותרו כאמור, עדיין היה הבדל משמעותי בין ה"מחסומים" שנבעו מהן על התרחבות היישוב וההתיישבות היהודיים בארץ, לבין שינוי דרסטי של מצב היהודים בא"י ע"י ביטול המנדט הבריטי והמרתו בשלטון הרוב הערבי דאז – "עוקץ" קטלני (עד כדי איום קיומי) שהוסר כאמור.

יצוין, בהקשר זה, כי ביום 1.3.39 עדיין "לא בא שום שינוי בהצעות הממשלה הבריטית. גם לאחר כל המחאות מצד היהודים, הוסיפו באי כוח הממשלה רק פרטים אחדים, שכוונתם הייתה להסביר ליהודים, שענייניהם לא יפגעו כפי שהם חוששים."

(הארץ, 2.3.39, עמ' 2). ברם, כבר ביום 3.3.39 החלו נציגים בריטיים לגלות סימני-נסיגה מהנושא ה"קונסטיטוציוני" שבראש תוכניתם: תוספת-ערב להארץ מאותו יום יצאה בכותרת "הצעות חדשות של הממשלה? שוויון פוליטי ליהודים ולערבים." בדיווח סוכנות סט"א על "פגישה בלתי רשמית בין נציגי המשלחת היהודית וב"כ הממשלה" צויין, כי "מיניסטר המושבות וסגן מיניסטר החוץ נתנו הבטחה, שהממשלה אינה קשורה קשר מחייב אל ההצעות הקודמות."

ביום 8.3.39 דווח, כי המשלחת היהודית לשיחות הוועידה בלונדון החליטה שלא לפרוש, על-רקע הודעת ממשלת בריטניה, כי הצעותיה הסופיות עדיין בשלב עריכה, וכי היא רואה בשיתוף-פעולה יהודי-ערבי תנאי עיקרי להתקדמות אל עצמאות הארץ.

רק ב-14.3.39 נתברר, כי צ'מברליין הבטיח לד"ר חיים ויצמן, ראש המשלחת היהודית, "שלא יחוסל הבית הלאומי ולא יכפו על היהודים שלטון ערבי."

שבוע לאחר מכן נמסר, כי ב"שאלת הקונסטיטוציה" קובעת התוכנית הבריטית, כי המטרה הסופית של הקמת מדינה עצמאית בא"י תהיה אחרי "תקופת מעבר בלתי קצובה מראש. תקופה זו יכולה להימשך 10 שנים, אולם היא תהיה תלויה בשיתוף העבודה והפעולה בין הערבים והיהודים."

אם עלו לאחר מכן ספקות בנושא, עקב תוכנו ונוסחו של "הספר הלבן" מ-17.5.39, הוסרו אלה ע"י תזכיר רשמי של ממשלת בריטניה, אשר הוגש על-ידיה למזכ"ל "חבר הלאומים" בראשית אוגוסט 1939, ולפיו, בנוגע ל"נושא החוקה" – "אין 'הספר הלבן' מחייב מראש כל חוקה שהיא, אולם יש בו ערובות לכך, ששום צד לא ישתלט על זולתו, ומובטח בו קיום זכויותיהן של שתי העדות."

מול הגזירות אשר הגבילו את המשך העלייה ואת הרחבת ההתיישבות הקרקעית, הצליח היישוב היהודי בא"י להתמודד, אף בהצלחות יחסיות, אשר גם בזכותן (מבלי לשלול תרומות אחרות) הגענו להישגים ממשיים ולמדינה עצמאית-ריבונית בגבולות סבירים, ברי-הגנה.

ברם, אלמלא שונתה התוכנית הבריטית של שלהי פברואר 39, בנושא הקריטי והמסוכן של הפרק ה"קונסטיטוציוני" שבראשה, וזאת כבר בשלב מוקדם – ספק אם היה ניתן להביא לשינויה לאחר מכן, במיוחד אם הייתה נכללת ב"ספר הלבן" הממשלתי שעמד לפני פרסום במועד קרוב; גם אם אפשר היה למתן אי-פעם את רוע-הגזירה – יש להניח כי הדבר היה עולה במחיר יקר, בכל מקרה, בין בצורת הבטחות והטבות מצד בריטניה לערביי א"י ואף למדינות-ערב (שהיו מעורבות בדיונים על א"י גם אז), בין בצורת ויתורים כואבים ומאולצים מצד הנציגות היהודית. פגיעות כאלה במישור הלאומי ובמאבק להקמת "הבית הלאומי" ליהודים בא"י – היו עלולות להותיר את רישומן גם לעתיד רחוק....

יש לזכור, כי אותה תוכנית זדונית לסיום המנדט ולמתן "עצמאות מדינית לאוכלוסייה המקומית", השתלבה עם המגמה הבריטית של העדפת הצד הערבי בא"י דאז, על שלוחותיו ברחבי האזור, על-פי השיקול הקר, לפיו מוטב לבריטניה להתמודד עם "צרות" מהציבור היהודי, מאשר עם הציבור הערבי בכלל, והערבי-מוסלמי בפרט. גורמי צבא בריטיים בכירים תמכו במגמה זו משיקולים של נוחות צבאית, ומשקל דעתם הלך וגבר עם החמרת המצב באירופה, מול איומים וצעדים תוקפניים מצד גרמניה הנאצית, עוד טרם פלישתה לפולין ביום 1.9.39.

כל זאת – אף מבלי להתייחס להשראה (למצער) אשר קיבלו כאן הבריטים מ"הסכם מינכן" מסוף ספטמבר 1938, הידוע לשמצה כהסכם שבו "מכר" צ'מברליין את צ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית, אך בתחילת 1939 נחשב עדיין אצל הבריטים כהישג וכ"מודל" לחיקוי...

במושב "כפר-גבתון", המוקף כיום ע"י שכונותיה החדשות של העיר "רחובות", מצוי רחוב "האם ושלושת בניה" – על-שם ארבעת הנספים ממשפחת דומניץ. גם הבית בו אירע האסון עדיין עומד על מכונו ביישוב.

אולם אם הטרגדיה המשפחתית הזו אכן מנעה אסון גדול עוד יותר, או לפחות תרמה משמעותית למניעתו - אזי יש מקום לבחון ולשקול, האם ההנצחה הקיימת ראויה לחרוג מהמסגרת היישובית, המכובדת אך הצנועה, למסגרת רחבה יותר - אף במישור הלאומי.

וגם אל זאת מוסבת תשומת-הלב, כי במותם הנורא ציוו הניספים את המשך דרכו ומאבקו של היישוב היהודי בא"י, כעולה גם מראשי-התיבות של שמות האם ובניה:

עמנואל, מינה, חיים, ירחמיאל - עמיחי!