החטיפה לאור היום

בקרב אי-אלה מחנכים, חוקרים ואנשי אקדמיה בתחום החינוך הולכת וגוברת ההכרה שהחינוך, שהוא בסיס למערכת ערכים בכול חברה, נמצא בסכנה ממשית של הרס שיטתי, ולכן יש לצאת למערכה ציבורית רחבה כדי להצילו מידי מנהיגים קרתניים לאומניים, פירומנים, לפני שיהיה מאוחר מדי.

אחד מאלה הוא פרופ' ישעיהו תדמור, יו"ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך; מרצה במכללת אורנים לחינוך. בעבר מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ראש מכללת לווינסקי לחינוך. הוא היה גם סגן קצין חינוך ראשי וגם מנהל הטלוויזיה. אני מציין זאת מכיוון שמדובר באדם אשר מכיר את כול המערכות שמשלבות את הבסיס החינוכי, גם הדיסציפלינארי וגם הציבורי. וזה מה שהוא אמר לי בפתח דבריו:

"מצב החינוך הוא בכי רע מבחינת הבסיס הרחב שלו. הלימוד בו פונקציונאלי, תכליתו מכוונת "לייצור" בוגרים נאמנים ללאום ולמשק. שפת החינוך נעשתה שפה כלכלית. נדחקו ממנה החוצה המושגים המהותיים של החינוך: נאורות, משמעות, אותנטיות, דיאלוגיות, שוויון, חרות המחשבה, הכלה, אהבה, רב-תרבותיות ואחריות כלפי האחר. נעלם הייעוד העליון של החינוך: העלאת הרוח האנושית בתלמידה ובתלמיד. פסו החזון, האמונה והפאתוס החינוכי."

שאלתי אותו אם זה קרה באופן פתאומי. תשובתו הייתה שלא, אלא לזה נוספה המדיניות של שר החינוך נפתלי בנט. בגישה כוחנית וברגל גסה הוא מחזק את התפיסה התכליתית ופועל גם להשלטת לאומנות דתית על החינוך"

"כמו למשל" - אני תוהה:

עונה פרופסור תדמור: "כמו בהפרת האיזון המחושב והעדין והמחייב על-פי החוק בין "יהודית" ל"דמוקרטית" על-ידי הגברה ומתן בכורה לראשונה; ניצול המקצוע אזרחות להחדרת מוטיבים לאומניים; כפיית פרשנות אורתודוקסית דתית על לימודי היהדות; התערבות בוטה בקביעה של מותר ואסור מטעמים לאומניים בלימודי הספרות; התנגדות לתפיסת "האחר הוא אני", דחייה של קירוב בין בני אדם מתרבויות שונות. רעיונות השוויון, החרות והדמוקרטיה ב"להיות אזרחים" ורעיונות ההומאניות והפלורליזם שב"עם ועולם", שבמשך שנים היוו בסיס לחינוך הערכי בבתי הספר נדחו וכמעט אין להם זכר".

וכדי שלא יהיה ספק שפרופסור תדמור אינו ממעיט מכישוריו של שר החינוך הוא מדגיש: "השר בנט חכם ומתוחכם. בד-בבד עם נחישותו להטיל על מערכת החינוך את השקפתו האידיאולוגית והפוליטית, מעת לעת הריהו משחרר במתק שפתיים תוכניות שיש בהן להרגיע ולסנוור את הציבור, גם לרכוש פופולריות בקרבו: סייעות לגננות בגני הילדים, עידוד לימוד מתמטיקה ברמת 5 יחידות לימוד ועוד. אלה נראים נאורים ומתקדמים, מי יתנגד להם? בה בעת הוא מטיל, בפעולותיו או במשתמע מהן, מורא במערכת: סילוק יו"ר המזכירות הפדגוגית, סילוק בוטה של סגן יו"ר המל"ג, טון סמכותי ופסקני מאיים בנושאי חינוך רגישים."

קשר השתיקה

אני מכיר את פרופסור ישעיהו-שייקה - תדמור הרבה שנים. בעצם מאז היה מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70. הוא היה תמיד אדם מתון מאוד גם בהתנהגותו וגם בהתבטאויות שלו. מעולם לא שמעתי אותו מרים קול וודאי שלא כול כך תקיף ואפילו זועם וזועף.הסיבה לכך לעניות דעתי היא שהוא אינו רואה איזה סכר חינוכי ציבורי - לנחשול שמאיים להטביע אותנו. מדאיגה אותו לא פחות התנהלותם של נשות ואנשי האקדמיה, בהם אישי רוח ומדעני חינוך, של מנהלות ומנהלים של בתי הספר, בהם בעלי מנהיגות חינוכית מוכחת, הנהנים ממידת עצמאות וממעמד מקצועי ומוסרי מוכר, וכן של מורות ומורים.

"כמחנכים, אנו מדגישים בפני התלמידות והתלמידים שלנו את הערכים: מעורבות, מנהיגות, אומץ לב אזרחי, השמעת קול ומחאה. אבל עתה בעת צרה ומבחן איננו נאה מקיימים. מחנכות ומחנכים מכונסים בעצמם. אין שיח בוטח ומשתוקק על החינוך כיום, פסה ההתלהבות. הסתלקה הרוח. מנהלות ומנהלים מעדיפים לעשות את העבודה בשקט, בין כותלי בית הספר, נזהרים מלהסתבך ולהיכוות מאמירות מרגיזות. תהא עבודתם החינוכית בעלת ערך ככל שתהיה, כיום אין די בה."

בהתייחסו להתפטרותם של שישה מחברי המועצה להשכלה גבוהה במחאה על מדיניות שר החינוך ופיטורי סגנית יו"ר המועצה, פרופסור מסר-ירון, אמר ישעיהו תדמור: "מוטב מאוחר, ואני מזדהה עם התפטרותם. אבל חברות וחברי המל"ג חייבים גם לערוך חשבון נפש על התנהלותם עוד לפני עלות פרשת פיטוריה של סגנית יו"ר המל"ג. הנה במאי 2015 יצא דוח של מבקר המדינה על המל"ג ובו אין ספור הערות ביקורת, בהן קשות על החלטות ועל מחדלים שלה, ואלה אינן קשורות כלל בשר בנט ובמדיניותו."

נושא אחר שהעליתי בפניו היה הידיעה בהארץ כי סל התרבות יאפשר פסילת מופע הפוגע "ביסודות המדינה" וכי שר החינוך אמור להקם וועדה לשם כך.

"אני סבור שהרעיון פסול מעיקרו. צנזורה על אמנות בידי השלטון - שרת התרבות או שר החינוך - נוגדת את מהותה וייעודה של האמנות ופוגעת בעקרון הדמוקרטיה והליברליות. האמנות מונעת ברוח היצירה, החרות והדמיון, היא מציעה מבט אחר על התופעות - על בני אנוש, על החברה, על הטבע ועל הספירה המטה-פיזית - ומעניקה חוויות המעוררות באדם חוויות, רגשות ותובנות חדשות. בהחלט, יש שהאמנות משפיעה גם על התובנות הפוליטיות. אבל בדמוקרטיה מקומה ויעודה שמורים לה בנאמנות. וכמו בכל עניין אחר, אם לאחר מעשה, כשהיצירה כבר מצויה במרחב הציבורי, יש מי שנפגע ממנה וסבור שיש בה עבירה על החוק, שיתלונן במגמה להביאה לערכאות."

במערכה כמו במערכה

ו"מה צריך לעשות" - אני שואל אותו. תשובתו היא חד-משמעית. דרושה חזית של כל העושים במלאכת החינוך, בכל התחומים, נגד המדיניות בכללה, המסכנת את הדמוקרטיה ואת החינוך, ולמען השב אל השיח הציבורי והמקצועי את השפה, האתוס ותוכניות הלימודים של חינוך ראוי."

והוא מוסיף: "בתוך כך עלינו לחתור לחיזוק החינוך הממלכתי, שבמהלך השנים התדלדל, נחלש ואיבד את זהותו. בצר להם, אלה הנאבקים עליו, מתוך הערכה שתתכן תקומה לחינוך הממלכתי רק אם יוגדר כסקטור, כזרם חינוך, הם מציעים לכנותו: "ממלכתי חילוני". בעיניי זה משגה חמור ודי ב"ממלכתי".

"הכיצד?"

הוא מנמק זאת מכמה טעמים. ראשית, ניתן בזה חיזוק נוסף לסקטוריאליות. אומנם התיאוריה הסקטוריאלית הפכה פופולרית כיום, גם נשיא המדינה ראובן ריבלין תרם לה, אבל תמונה אנתרופולוגית של חברה מפורדת אין בה לבטל שאיפה לבסיס תרבותי רחב משותף. שנית, המושג "חילוני" צר מאוד. שלישית, וזה העיקר, חילוניות ודתיות אינן בהכרח סותרות. ייתכן בהחלט שילוב של גישה חילונית, רציונאלית, ביקורתית יחד עם רליגיוזיות, זיקה אל הנשגב, המוחלט, המטפיזי, האלוהי - זה שבמופשט וזה שבאדם.

"להצלת החינוך מפני דיכויו והצרתו, להצלת החברה הישראלית כחברה נאורה ולהצלת המדינה כמדינה - כן, כמדינה יהודית ודמוקרטית - עלינו להתגייס ולהתייצב בקו הגנה חינוכי, לאזור עוז, להגיב - בכתיבה, בכנסים ובעצרות - בקול מחאה גדול נגד המדיניות הקלוקלת ובעיקר להמשיך לחנך, מתוך אמונה ונחישות, בדרך המעלה את רוח האדם ומחזקת את הערכים אנושיים הנאצלים בחברה."

אני יכול להוסיף למסר, שאני, למצער, שליחו, שאילו נתן אלתרמן אתנו וכותב את ה"טור השביעי" שלו הוא היה עושה חשבון גם עם המהרסים והמחריבים וגם עם השותקים. לקשר השתיקה הזה התייחס הסופר, חתן פרס ישראל, חנוך ברטוב, בשיחה אתי, ועל כך ברשומה אחרת.