אחת ההשמצות הקשות כלפי מדינת ישראל, בארץ וגם בעולם, היא הטענה שהמדינה היא מדינת אפרטהייד, כלומר שהיא נוקטת אפליה מכוונת נגד המיעוט הערבי. טענה זו כתובה אפילו בספרו של נשיא ארה"ב לשעבר. והמדינה מנסה (או לפחות אמורה לנסות) להתמודד בדרך של הסברה נגדית: איזה אפרטהייד זה כשיש לכולם זכות בחירה לכנסת ויש שם אפילו נציגים קולניים שנבחרו על-ידי המיעוט שכביכול מופלה לרעה? אבל זה כמובן לא עוזר. ההשמצות נמשכות. פעמים רבות תהיתי בניסיון להבין את מה שנהוג לכנות "מחדלי ההסברה של מדינת ישראל" בעניין הזה כמו בעניינים אחרים. ידועה הטענה כי מדיניות נכונה אינה זקוקה להסברה, היא מסבירה את עצמה.

שכחה רגעית

בפרשת השבוע פְּקוּדֵי, מגיש משה רבנו מיוזמתו דין וחשבון מפורט על כל התרומות שנתקבלו וההוצאות שהיו בבניית המשכן. כאשר הגיע לפירוט של הכסף שנאסף בתרומת מחצית השקל, הוא דיווח על מאה ככרי כסף שמהם נעשו האדנים למשכן, כִּכָּר לָאָדֶן, ולרגע היה נבוך כי לא זכר מה נעשה עם היתרה. היה זה רגע מביך; כי כדרכם של יהודים מאז ועד בכלל, לפי אחת הדעות במדרש, כבר היו מרננים אחריו שגזר לעצמו קופון שמן מהתרומות הרבות, והנה כאן חסר סכום שכולם יודעים עליו ולא ברור לאן הוא נעלם. ואז הוא נזכר (שמות לח): [כח] וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים; וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם. זו הייתה יוזמה של בצלאל, כי לא היה על זה ציווי מפורש.

עדות אמת

המשכן מכונה מִשְׁכַּן הָעֵדֻת כי השראת השכינה בו היוותה עדות לכל באי עולם שהקב"ה שורה בתוך בני ישראל. ארבע מאות ושמונים שנה אחר כך, בנה שלמה בית מקדש קבוע בירושלים. כיום אין לנו בית מקדש גשמי וחבל, כי לכאורה אין עדות גלויה להשראת השכינה. אבל קלקלתנו זו היא תקנתנו, שכן עצם קיומנו בעולם מהווה עדות ברורה להשגחה הפרטית של הקב"ה על כל נברא ובעיקר על ישראל עם קרובו. שכן אין שום הסבר אחר לעובדה שאנחנו קיימים ואפילו חווים תחיה לאומית מחודשת. אלא שככל הנראה התבלבלנו קצת ובחרנו להתעלם מהיעוד שלנו, יעוד שאותו מזכיר לנו הנביא (ישעיהו מג): [יב] אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי, וְהִשְׁמַעְתִּי-וְאֵין בָּכֶם, זָר; וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה', וַאֲנִי-אֵ-ל.

מסלול של הדרדרות

ומרגע שוויתרנו על היעוד שלנו להוות עדות לעובדה ש- ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד, עלינו על מסלול הדרדרות עד שהגענו להיות מדינת אפרטהייד. ולא, לא מה ששונאי ישראל, בעיקר מבפנים אבל גם מבחוץ, טוענים נגדנו. שכן אצלנו יש אפרטהייד הפוך, נגד יהודים. כי בעוד שאיש אינו יכול, ואיש גם אינו רוצה, למנוע מערבי להסתובב חופשי בכל מקום בארץ - בפני יהודים, מקומות רבים הם מחוץ לתחום מפאת סכנת נפשות. ומערכת החוק אפילו אינה מנסה לשנות את זה. ערבי יכול לגור בכל מקום שירצה, מערכת המשפט תכפה על היהודים לאפשר לו זאת, ויהודי שינסה לגור בישוב ערבי שם נפשו בכפו כי המערכת אינה מוכנה להגן עליו. דומני שזה גם הרקע הרעיוני להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון.

אפליה ממסדית

וזה רשמי לגמרי, תשאלו אפילו את שופטי בג"ץ. עד הזמן האחרון אפשר היה לחשוב שאפליה נגד יהודים היא נחלתן של רשויות האכיפה בלבד, אלה שמדקדקים עם יהודים על קוצו של יוד, מחריבים בתים וישובים של יהודים שלא הצליחו להשלים את כל הליכי התכנון ומושכים זמן אף מתעלמים מישובים ובתים של ערבים באותו מצב. כעת מתברר שהאפליה נגד יהודים מקבלת אישור משפטי רשמי בכמה פסקי דין שניתנו לאחרונה. ביחס לבתים, לבתי כנסת ולישובים של יהודים, קיימת אכיפה מוגברת של שלטון החוק, בג"ץ עומד על כך, בעוד ערבים משתלטים על אדמות מדינה ובג"ץ ממליץ להתעלם. ולא רק ביהודה ושומרון, גם בתחומי מדינת ישראל הקטנה. תשאלו את תושבי הנגב.

חובת הנאמנות

אמנם לפי אחת הדעות במדרש היו מי שחשדו במשה רבנו, אבל איש לא דרש ממנו להגיש דין וחשבון על הכנסות והוצאות. הוא יזם את זה מתוך הנחת יסוד של חובת נאמנות כלפי הציבור ושהנאמנות הזאת צריכה גם להיראות. הרבה יש לנו ללמוד מרבנו משה; ובראש וראשונה את חובת הנאמנות המוחלטת, עד כדי מסירות נפש, על טובתם של בני ישראל. נאמנות כזאת הייתה מונעת סלחנות מופלגת כלפי פורעים ערבים (משפחת תמימי מנבי צאלח כמשל) מצד אחד, ומעצרי שווא של יהודים האוחזים בדעות שאינן נוחות לשלטון מצד שני. אבל אנחנו נוהגים להפך; מחמירים עם יהודים שתסכולם גבר על שיקול דעתם, וסלחנים כלפי פורעים אלימים. הגיע הזמן שנפסיק לשלם דמי חסות.