את
עדי אלטשולר ראיתי לראשונה מעל הבימה באולם האירועים בהילטון תל אביב במסגרת הוועידה של ויצ"ו העולמית בינואר השנה. היא הוזמנה להרצות על עידוד מנהיגות צעירה ועל הישגיה המרשימים כמנהיגה וכיזמית, הישגים שבזכותם קיבלה פרסים ואותות שעליהם ארחיב את הדיבור בהמשך. עדי, ילידת 1986, ריגשה אותי באופן מיוחד, שכן סיפורה ההתחלתי שבעקבותיו הקימה את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" החזיר אותי במנהרת הזמן לחוויות אישיות מרגשות וכואבות שהשפיעו על מהלך חיי כשם שהשפיעו על מהלך חייה.
הכל החל כאשר בגיל 11 וחצי התנדבה עדי לעמותת "אילן" שבאמצעותה הגיעה לכפיר בן השלוש, ילד מקסים שסבל משיתוק מוחין קשה. הוא לא דיבר, לא הלך, אבל הוא חייך... תפקידה היה להיות לו לחברה, לשחק איתו, לצאת יחד עימו לטייל. היא הוזהרה שיהיה לה קשה אבל מהר מאוד היא התאהבה בו. היא חשה שלמרות מגבלותיו הוא ילד שחש, מרגיש, אוהב, צוחק, נהנה. זמן האיכות עימו גדל מיום ליום ועדי הפכה לבת משפחה שלו.
עדי הבינה שיש הבדל גדול בינה לבין כפיר וילדים מהחינוך המיוחד בהזדמנות הטבעית לחוות חיי חברה. האפשרויות הפשוטות שיש לילדים ללא מוגבלות לא מתקיימות בחינוך המיוחד, שכן כדי שכפיר ייפגש וישחק עם חבר יש צורך בתיווך (הוא לא יכול היה ללכת לבד בכוחות עצמו למגרש המשחקים או לשחק עם חבר לבד). זו הייתה הזדהות שהצביעה על בגרות ורגישות מיוחדת ואשר הביאה אותה למחשבה שיש לפעול ולהקים מקום "בו בעלי צרכים רגילים ומיוחדים פועלים ביחד".
וכך, ארבע שנים לאחר מכן, כאשר כפיר הגיע לגיל 7, ולאחר שעדי בת ה-16 הצטרפה לתוכנית LEAD - ארגון לפיתוח מנהיגות צעירה, היא מימשה את חלומה והקימה בהשראתה וביוזמתה את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", תנועה שגדלה משנה לשנה וכיום נמנים עליה 4,000 חברים ב-45 סניפים בכל הארץ. עדי שימשה כמנכ"ל ויו"ר שלה עד לשנת 2009 והמשיכה כנשיאה עד 2014.
חלומות נועזים אחרים כפיר היה המנוע של עדי לא רק להקמת תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", אלא גם היווה את הדחף לפרישת כנפיים אל מחוזות נוספים שהחלו לנבוט כחלומות ובזכותו לא פחדה להגשים אותם, נועזים ככל שנראו. בשנת 2010 הקימה את מיזם "זיכרון בסלון" וכשמו כן הוא: מפגשים לציון ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסלוני ביתם של אנשים פרטיים, מיזם שבדומה ל"כנפיים של קרמבו" העצים והתרחב ולאחרונה כלל כ-150,000 איש שהשתתפו בערבי זיכרון בארץ ובעולם.
כיום עדי היא יזמית ומנהלת תחום החינוך בגוגל ומטרתה בין השאר היא קידום החינוך והעצמת מורים. בשנה האחרונה הוכשרו 35 אלף מורים ואנשי חינוך במחלקתה במטרה להחדיר את הטכנולוגיה לחדר הלימוד. חלומה העכשווי הוא להקים בית ספר שיביא את עקרונות ותפיסות החינוך המיוחד לעולם של החינוך הרגיל, ואין ספק שכפיר הוא הוא המנוע העיקרי לחלומה זה.
הוויקיפדיה וגוגל מלאים באינפורמציה מרשימה על הישגיה של עדי הצעירה. כל אחד יכול להיכנס ולקרוא ולהתרשם. רשימת הפרסים בהם זכתה רבים, החל משנת 2004 זכתה כמעט בכל שנה בפרס נוסף לה אישית ולעמותת "כנפיים של קרמבו", פרס תמרי, פרס בורנשטיין, יקירת העיר הוד השרון, אשת השנה של ליונס ישראל, פרס רפפורט, אחת מתוך עשרת יזמי השנה של "ארנסט אנד יאנג", והדובדבן שבקצפת - עדי נבחרה על-ידי מגזין TIME כאחת מששת מנהיגי הדור הבא בעולם ונאמה באו"ם כנציגת היזמות והיצירתיות הישראלית.
ליאור-לוליק שלי כפיר נפטר בגיל 11 וחצי, אך רוחו המשיכה וממשיכה ללוות את עדי בדרכה המופלאה. כאשר שמעתי אותה מדברת בוועידה, נפשי לא ידעה מנוח. היו בה כל כך הרבה רגשות זהים לשלי, סגירת מעגלים בחייה שדמו לסגירת המעגלים בחיי, מלווים בתובנה עמוקה המשותפת לשתינו, אם כי עדי יישמה את כל זה במקרו בעוד שאני הסתפקתי במיקרו.
עדי יכולה להיות על-פי גילה נכדתי. אני משתאה על הבגרות, הרגישות, ההבנה ובעיקר היכולת להפוך את חווית הפגישה עם כפיר לדרך חיים קונסטרוקטיבית, יצירתית, בריאה וחינוכית בהיקף ארצי ועולמי. עדי העניקה הזדמנות כפולה הן לבעלי צרכים מיוחדים והן לאנשים רגילים נורמטיביים לעזור אחד לשני בנתינה ובקבלה ובמתן איכות חיים טובה יותר לשניהם.
כפיר של עדי זהה לליאור-לוליק שלי, בני השני, שנולד שנה וחצי לאחר בני הבכור מיקי. כחודשיים לאחר הולדתו אובחן כסובל משיתוק מוחין קשה ביותר. בדומה לכפיר, גם הוא לא יכול היה לדבר, ללכת, לשבת ללא תמיכה מיוחדת, גם ראייתו הלכה ודעכה בגלל קצב איטי של שליחת ההודעה מהמוח לעיניים. אבל הוא היה יפה כמלאך עם חיוך מקסים, בלונדיני עם עיני תכלת. הוא אהב מוזיקה, שכן הצלילים הביאו אותו לצחוק ולחייך, הוא אהב מגע, חיבוק, ליטוף וידע לזהות אותי כאמו בדרך השמעת קולות שמחה.
לוליק זכה לכל הטיפולים הקונסרבטיביים ויוצאי הדופן, בארץ ובעולם. אביו, אישי, כמנתח אורתופד וכמנהל המחלקה האורתופדית בבית חולים קפלן, התמחה גם בטיפולים ובניתוחים לילדי CP, הסובלים מפגיעה זו. מדי חודש הוא ניהל מרפאה מיוחדת בבית החולים לאבחון ולטיפול בילדי גן ובית ספר "האון" משיכון דן בתל אביב, ילדים שסבלו מדרגות שונות של שיתוק מוחין, והוא אף ניתח אותם כאשר אבחונם הצדיק התערבות כירורגית לשיפור מוגבלותם הפיזית. הוא גם שימש כיועץ לאלי"ן והיה מעורב בתחום זה הן בדרום אפריקה שם נולד ולמד והן בארץ.
הגורל החליט כנראה לתת לו בנוסף לכובע "המלאך" של הילדים שסבלו משיתוק המוחין, גם את הכובע של אבא לילד כזה. הוא איבחן מוקדם מאוד את הפרוגנוזה הפסימית לגבי עתידו של בננו, אבל הוא נתן לי את הזמן לגלות זאת בעצמי וליווה אותי בכל המשברים, המורדות, העליות והמאמצים לתת ללוליק את הטוב ביותר מבחינה רפואית למרות הסיכויים הקלושים כל כך. הוא הבין שהייתי זקוקה לדעת שניסיתי הכל.
המורה הכי גדול עדי סיפרה ש"כפיר היה המורה הכי גדול שלי, כי הוא לימד אותי לקבל את המגבלות של עצמי, לחלום, להבין שכל בן אדם יכול, הוא היה המנהיג הכי גדול שהכרתי כי הוא הניע אותי להוביל שינוי". בדומה לכפיר, גם לוליק שלי השפיע על כל התייחסותי לחיים, שינה סדר עדיפויות, הוציא מאתנו את כל הטוב, החמלה, איחד והידק את הזוגיות ואת המשפחה, וגילה לנו תכונות שלא ידענו על קיומן.
בדיוק שנתיים לאחר הולדת ליאור, הבאתי את דניאל לעולם, בני השלישי, לא כפיצוי חלילה, אלא כאח מחבק לשני ילדיי, כדי שהבית יתמלא בחום ואהבה נוספים. וכאשר דניאל היה בן שנה וחצי הצטרפה אלינו טלי בת ה-13, שבאה מרקע בעייתי והיא הפכה לבתנו ולאחות לשלושת בניי. טלי גדלה והתפתחה לאישיות מיוחדת בפני עצמה, התגייסה לצבא, התחתנה והביאה שלושה ילדים, נכדותיי ונכדי. למרות הקשיים והדיסלקציה ממנה סבלה, תופעה שלא טופלה באותן שנים, סיימה טלי 12 שנות לימוד, ותוך נישואיה השלימה לימודים בסמינר לגננות והוסמכה לעבוד כגננת, ותוך כדי גידול ילדיה המשיכה בלימודיה והתמחתה בחינוך מיוחד עם תואר ראשון ושני.
כבת לכל דבר, נחשפה טלי ללוליק ולמגבלותיו אבל גם לפתיחות בביתנו ולחיבוק החם אליו ואליה. היא הייתה צריכה לעבור משוכות רבות ויכלה להן. לוליק היה ההשראה שלה ותרם לבחירתה בלימודי החינוך המיוחד. כיום, טלי עובדת כגננת ראשית בגן מטעם משרד החינוך, גן לילדים עם צרכים מיוחדים, ומוערכת ביותר על עבודתה החינוכית הרגישה ועל הישגיה בקידום הילדים ומקבלת תגובות מרשימות ביותר מכל הגורמים, הן מרשויות החינוך, מההורים ומהילדים עצמם. הסיפוק הגדול ביותר שלה הוא בהצלחתה במקרים רבים לקדם את הילדים ולשלבם בכיתות רגילות.
בתה נילי ובנה אלי סיימו תואר ראשון אקדמי, הם בדרך לתואר שני ובד בבד עובדים במקצועם, ובתה הצעירה חני מצטיינת בלימודי תקשורת באוניברסיטת אריאל.
לוליק, כפיר והצלחות לוליק שלנו נפטר בהיותו בן עשר וחצי, שנה אחת צעיר מגילו של כפיר ז"ל בעת מותו. על המצבה של קברו חרטנו: "בחייו הקצרים נתן לנו את היכולת לראות ולהבין" - משפט המכיל עולם ומלואו, לנו, לכל המשפחה, לאחיו, לטלי ולי.
לבן זוגי עולם זה היה מוכר שנים רבות קודם, והוא בחר להקדיש חייו לרפואה, ואהבתו המיוחדת הייתה לילדים שסבלו משיתוק מוחין. אולי משום כך הוא נבחר להיות הורה לילד כזה.
ואני, מלבד הולדת בן נוסף ואימוץ בת שמזלה לא שפר עליה בשנותיה הראשונות, פניתי לאחר מותו של לוליק לתחום ההתנדבות בארגון ויצ"ו, ניהלתי את מחלקת הקליטה בויצ"ו רחובות בשנות ה-90 המוקדמות בעת העלייה הרוסית והאתיופית, המשכתי בויצ"ו ישראל במחלקת הקליטה הארצית ולאחר מכן כחברה בוועד המנהל של ויצ"ו העולמית ובתפקידים בתחומים רבים. אין לי ספק שלוליק שלי הוא שהתווה את מסלול חיי ובחירותיי.
וכפי שציינתי קודם, הישגים קטנים אלה שייכים לעולמי הקטן, למיקרו שלי, ואני מאושרת בו. עדי אלטשולר, לעומתי, הפכה את החוויה הרגשית כתוצאה מההיכרות עם כפיר למפעל ארצי ענק ולפרויקטים חינוכיים גדולים אחרים, ובגילה הצעיר ידה עדיין נטויה ואין ספק שהיא תמשיך להפתיע אותנו עם מיזמים חדשניים שישפרו את איכות חיינו בתחומים רבים נוספים.
