כבר עמדנו כאן כמה וכמה פעמים על מגפת צווי איסור הפרסום הבלתי-חוקיים שמתפשטת במערכת המשפט. בלתי-חוקיים - משום שהם נוגדים את עקרון היסוד של פומביות הדיון, ופורצים את גבולות הסייגים המועטים שבהם התירו המחוקק ובית המשפט העליון לפגוע בעקרון יסוד זה. יתרה מזאת: הצווים הללו ניתנים תוך פגיעה ישירה בחופש העיסוק ובחופש הביטוי של התקשורת, מבלי שהיא בכלל יודעת על קיומם ומבלי שהיא מיוצגת בדיונים עליהם.

ביממה האחרונה נוצר הרושם, שידם של בתי המשפט קלה עוד יותר כאשר הם מתבקשים להגן על שמם הטוב של עורכי דין - גם במקרה שהוכח ששמם לא כל כך טוב. שני צווים כאלו הובאו לידיעתנו בתוך יום אחד, ובשניהם נוצר הרושם הברור, שהשופטים חסים על כבודם של חבריהם למקצוע - הרבה יותר מכפי שיכול לקוות לו בן תמותה רגיל.

במקרה אחד אסר זמנית השופט המחוזי גדעון גינת לפרסם את שמה של עורכת דין, שהגישה ערעור על קביעת בית משפט השלום לפיה רימתה את הלקוח שלה. ההחלטה הזאת מקוממת במיוחד לנוכח העובדה, שהייתה זו עורכת הדין אשר הגישה את התביעה - ורק כאשר הפסידה ונאמר עליה מה שנאמר, היא רצה לבית המשפט וביקשה וקיבלה את איסור הפרסום.

לפי ההיגיון של גינת, צריך לחכות לא רק לפסק הדין שלו, אלא גם לבקשת רשות ערעור שאולי תגיש עורכת הדין לבית המשפט העליון (אם ערעורה למחוזי יידחה), ואולי גם לבקשה שלה לדיון נוסף או השד יודע מה. פסק דין הוא פסק דין. לא ייתכן למנוע מהציבור את המידע, רק לנוכח האפשרות שהוא יתהפך בערעור. חוץ מזה, מה עם האינטרס של כל הלקוחות האפשריים - לקבל את כל המידע על אותה עורכת דין לפני שהם מחליטים האם להתקשר עימה? נכון, ייגרם לה נזק - אבל מה עם הנזק ללקוחות הבאים שהיא עלולה לרמות?

במקרה שני אסר שופט השלום מנחם מזרחי לפרסם את שמה של עורכת דין שהודתה בעבירות של איומים, לא הורשעה ונדונה ל-80 שעות שירות לתועלת הציבור. היא עמדה ובכתה, וביקשה איסור פרסום משום שלקוחות רואים את השם שלה - ומזרחי נענה. אבל גם כאן, האינטרס הכלל-ציבורי נמחק כלא היה מול האינטרס של עורכת הדין שביצעה מעשים פליליים. אני לא יודע מה איתכם; אני הייתי רוצה לדעת אם אני שוכר עורכת דין שהודתה באיומים.

ומעל הכל: ההתנהלות הזאת של בתי המשפט פוגעת בצורה קשה לא רק בזכות הציבור לדעת, אלא גם ובעיקר באמון הציבור במערכת המשפט. מספרים לנו, שהאמון הזה הוא הנכס החשוב ביותר של בתי המשפט. הצווים הללו מראים לאזרח, שעורכי דין מקבלים יחס מועדף. הם מוכיחים לו שהשם הטוב (?) שלהם חשוב לשופטים יותר מאשר האפשרות שהוא, האזרח הפשוט, ייצא ניזוק אם ישכור עורכת דין רמאית או עורכת דין עבריינית. בקיצור: האזרח מן השורה למד שאין שוויון, ובלי שוויון - אפשר לסגור את העסק.