ימי העצמאות - שמחה מהולה בעצב

לפני שנים כאשר הייתי צעיר ויפה, נחוגו ימי העצמאות ברוב עם על במות מאולתרות, בכל ישוב בעל נפח מספיק. החגיגות היו מבוססות על כשרונות מקומיים, מתנדבים לרגע, ותנועות הנוער. היו גם מצעדי יום העצמאות שמלאו את ליבנו גאווה על ההישגים שהגענו אליהם תוך תקופת זמן כה קצרה.

היינו נוסעים לחגוג גם בערים אחרות בהן הפעילו זיקוקים. הבתים היו בסגנון של בתים פתוחים, ולא פעם הינו מוזמנים לעלות לדירות של חוגגים למרות שבינינו לבינם לא היה שום קשר מוקדם. היינו נוסעים לקיבוצים שבסביבה לשטוף את העיניים.

מר גורלם

והנה חלפו עברו להם עשרות שנים, המצעדים בוטלו בגלל הרצון לחסוך בכסף, תנועות הנוער ירדו מגדולתן, מיקור חוץ השתלט עלינו גם בנושא יום העצמאות, המדינה כמעט ואינה משקיעה כסף בחגיגות העצמאות, ולוואקום הזה נכנסו ראשי הרשויות המקומיות.

אלה שכל יום זועקים על מר גורלם, על הגרעונות הגדולים המעיקים עליהם, על חוסר יכולתם להשקיע בחינוך ובתרבות, והנה מגיע יום העצמאות והקופה נפרצת וזורמים ממנה מאות אלפי שקלים. ולצורך מה? לצורך הזמנת זמר כזה או אחר במחירים מופקעים, כמו זמר שאמור לקבל 175,000 שקל להופעה בת 45 דקות והוא יעשה כמותה שלוש באותו ערב.

עיני אינה צרה בזמר, הוא רוצה להתפרנס, ומרביץ את המכה ביום העצמאות, וכל יום אחר טוב בדיוק באותה מידה, אבל היכן השרים הנוגעים בדבר, היכן שרת התרבות שתעודד הופעות של כוחות מקומיים, נערים ונערות, ילדים וילדות שילבשו מחלצות חג וינעימו את זמנם של החוגגים.

מצעדי נוער ברשויות יכולים להיות תחליף נאות למצעדי הצבא ביום העצמאות, במות הרקדה, ריקודי עם (כבר שכחנו איך זה נראה) ערבי זמרה עם שירי לוחמים ועוד, כיד הדמיון הטובה על אנשי התרבות, ואפילו שההוצאה תהיה גבוהה יותר, או זהה, זה כדאי כי מספר רב של חוגגים ישתתף בחגיגות ויום העצמאות יהפוך מחדש לחג של כולנו.