היו"ר התורן (בקרוב, היו"ר לשעבר?) של מפלגת העבודה ושל
המחנה הציוני, עם מירכאות או בלעדיהן (מפלגתם של
זוהיר בהלול,
סתיו שפיר ומרעיהם), הכריז לאחרונה: "יש להניף דגל שחור מול סרטן הגזענות". על פניו, כל יהודי וכל דמוקרט אמור להצטרף לאמירה זו ללא סייג. אבל, כאשר מדובר בשמאל הישראלי, הקיצוני יותר וגם הקיצוני פחות, מן הראוי לבחון את מידת המחויבות לאמירה זו.
מי שכל הבסיס לגישתו המדינית הוא האיוולת של "פתרון" שתי המדינות, כלומר איסור גזעני על יהודים להתגורר לא סתם במקום כלשהו בעולם אלא בלב ארצם, וגירוש גזעני וכוחני של יהודים מבתיהם בלב ארצם כדי לאפשר לכובש הערבי להתפשט ולהשתלט על כל יהודה ושומרון כבסיס להשתלטותו העתידית על ישראל שבתוך "הקו הירוק" - אדם כזה איננו דמוקרט, איננו ליברל, איננו נאור ואיננו שוחר שלום. ועל כן, יש להניף כלפיו דגל שחור מול סרטן הגזענות.
מן הראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יחווה את דעתו על פן זה של סרטן הגזענות, ולא יפטור את עצמו בכך שמדובר בסוגיה מדינית כביכול. חשוב שיקבע שמדובר בגזענות פסולה. איסור על יהודים להתגורר במקום כלשהו בעולם היה נחשב בעינינו לגזענות ולאנטישמיות. אם, למשל, צרפת הייתה אוסרת על יהודים להתגורר בשני המחוזות הצמודים לבירתה מדרום ומצפון, ואף שולחת את צבאה לגרשם ממחוזות אלה, כיצד היינו קוראים למעשה זה אם לא גזענות ואנטישמיות? קל וחומר, אם ישראל תמנע מיהודים לגור בשני המחוזות הצמודים לבירתה מדרום ומצפון, יהודה ושומרון.
גזענות היא גזענות היא גזענות, גם כשהיא עטופה בסיסמאות אודות "שלום", דו-קיום", "זכויות האדם" ושאר מליצות צבועות מבית מדרשם של גורמים בשמאל שמתנכרים לחזון הציוני.
