לפחות שלוש פעמים בשנים האחרונות דווח בתקשורת באופן בולט על התבטאות דגן בנושאים העומדים ברומו של הביטחון הלאומי, המרכזי והחשוב שבהם - המאבק נגד תוכנית הגרעין האירנית. ב-8 מתוך 15 השנים האחרונות, שימש דגן כראש המוסד, תפקיד אליו מונה בספטמבר 2002 ע"י רה"מ
אריאל שרון. יודעי ח"ן מגדירים את דגן כמקורב לשרון ומציינים כתקופה מיוחדת בימצירת קרבה זו את ימי פעילותם המשותפת והמוצלחת בשנות ה-70 להדברת הטרור ברצועת עזה.
יודעי ח"ן אחרים מספרים, שהמשימה המרכזית שהוטלה על דגן כראש המוסד, הייתה לפעול לסיכול תוכנית הגרעין האירנית. במסגרת זו אכן פעל רבות והשיג יחד עם המוסד הישגים לא מבוטלים, אבל
תוכנית הגרעין נותרה על-כנה והמשיכה להתפתח. אפשר להניח שהנזקים שנגרמו לתוכנית כתוצאה מפעילות המוסד בראשות דגן, עכבו את התקדמותה והניחו לממשלות ישראל - שרון, אולמרט ונתניהו - להמשיך ולהתלבט בשאלה מה ואיך ניתן עוד לעשות בנושא, ומתי ראוי לפעול, כשמקובל על כל השפויים שהתוכנית היא האיום האסטרטגי מספר 1 על ישראל.
דגן, שנפטר לאחרונה, דאג בתקופתו האחרונה במוסד (פרש ב-2011), לתת ביטוי להשגותיו על תוכניותיהם ומהלכיהם של נתניהו וברק (כאשר היה שר ביטחון בממשלת נתניהו השנייה) בשאלת הגרעין האירני. במהלכיו אלה הצטרף לקבוצה של בעלי תפקידים בכירים במערכת הביטחון,
שהיוותה אופוזיציה פעילה למדי ורעשנית מאוד לשני קודקודי הביטחון של מדינת-ישראל.
מבחינה ממלכתית ודמוקרטית, זהו מצב בלתי נסבל: בעלי תפקיד ביטחוני ממונים, החולקים על האישים להם הם כפופים, נותנים לכך ביטוי פומבי ללא אישור הממונים. בעלי תפקיד אלה אינם רשאים להמשיך בתפקידיהם. קל וחומר כך, כאשר תוך כדי הבעת ההתנגדות הודלפו או דלפו לציבור ולתקשורת עובדות ונתונים שברור שהיה בהם כדי לפגוע בביטחון המדינה. אילו פעל כך "אדם מן השורה", היה עומד לדין ונענש קשות. אינני מאמין שאילו התרחש מצב מסוג זה בימי דוד בן-גוריון, למשל, היו נדרשות לו אפילו 24 שעות בכדי לפטר כל אחד מהנרגנים הסדרתיים הללו. מסיבה שאינה מובנת לי, ולכן גם אינה מקובלת עלי, בחרו רה"מ ושר הביטחון להבליג.
לדעתי, שני הקברניטים טעו בכך טעות חמורה ויצרו תקדים רע לעתיד לבוא. ברור שמותר ואפילו נכון לחלוק על דעות ועמדות של ממונים כשיש סיבות טובות לכך, אולם יש לתת לדבר ביטוי במסגרות המתאימות. מי שחש שאין בכך די, פתוחה בפניו הדלת לפרוש ולעסוק בהסברת עמדותיו כאשר הוא אינו ממלא יותר תפקיד ממלכתי-ביטחוני רגיש במערכת היררכית. בעניין זה דגן הוא אחד מקבוצה של 4 או 5 אישים שפעלו פחות או יותר באותו זמן ובאותה דרך. האחרים עודם בחיים ומעניין יהיה לראות אם דרך פעולתם הייתה קשורה לנושא או לזהותם של ראש הממשלה ושר הביטחון.
אני ממקד את הדברים בדגן, מפני שגם לאחר שפרש, המשיך במלחמתו בראש הממשלה, ולקראת פטירתו עוד טרח לקיים ראיונות עיתונאיים, שבהם נתן ביטוי מלא ובוטה לעמדותיו ה"אופוזיציוניות". הואיל והיה כל כך עיקבי וכל כך נמרץ בהתנגדותו, נותרת על-כנה השאלה מה צידוק ראה לעצמו בכך, על-רקע העובדה שהוא עצמו, עם בעלי הדעה הדומה לשלו או בלעידהם, עם סיוע אמריקני או בלעדיו, לא השיג את היעד של בלימת התוכנית האירנית. מקובל בברנז'ה שהיטיב להאבק בתוכנית האירנית במסגרת "ממלכתו", "המוסד", אבל האם בכך קנה לעצמו זכות ומומחיות כוללת מספקת, להשיג באופן קטגורי על מי שנושא באחריות-העל לביטחון הלאומי?! -
אני מפקפק בכך. במהלך רוב תקופת כהונתו של דגן בתפקיד ראש המוסד, עמדו בפני ישראל שתי אפשרויות ראליות בלבד:
א. להשלים עם יכולת גרעינית אירנית - לרבות לקיחה בחשבון של התפתחות מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון - ולהערך לקראתה ומולה כמיטב יכולתה.
ב. לפעול לבלימת התוכנית בשילוב הטוב ביותר שניתן להשיג על הרצף של אמצעים צבאיים, מדיניים ואחרים (כגון, מלחמת סייבר). המקרה הקיצוני ביותר מבחינה זו הוא תקיפת מתקני הגרעין במטרה להשמידם,
ותוך כדי כך ביסוס דוקטרינה גרעינית ישראלית מובהקת, ששלביה המוקדמים בוצעו כבר בעירק ובסוריה ע"י בגין ואולמרט. אילו בוצע מהלך צבאי גם מול אירן, סביר להניח שהיה נותן תוקף-משנה לדוקטרינה כזו לאורך זמן גם מול מדינות נוספות באזור. משלא המשיכה בכל ישראל, ייתכן מאוד שפגמה בכל מה שעשתה כבר בעבר. מול כל אחת מאפשרויות הנ"ל, עמדו השאלות הכבדות: מה תהיה תגובת ארה"ב (והעולם), האם וכיצד תשתלב גם היא במאמץ ומתי יגיע רגע ההכרעה, שבו צריך להחליט על מעבר ברור ממסלול ב' למסלול א' על כל המשתמע מכך.
אינני מתכוון לפתח כאן מחקר עומק פסיכולוגי ואינטרסנטי של כל המעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות במקרים הנ"ל ומניעיהם. זו ללא ספק תמונה מורכבת, שרב בה הנסתר על הגלוי. ההיסטוריה מלמדת שמה שמספרים לנו מקורבים הוא רק חלק מהאמת, ובדרך כלל החלק הקטן והפחות חשוב. משחקי-כוחות פוליטיים, יחסים אישיים, ציפיות שהתבדו, נאמנויות צולבות, תככים שהשתבשו, אינטרסים אמיתיים ומדומים - הכל מתקיים כאן לצד אמונות והערכות אישיות של מעורבים, שחלקם מאמינים בהן באמת ובתמים ואחרים מעמידים פני-תם.
מבחן מרכזי לביקורתו של דגן, נוגע לארה"ב ולשיתוף הפעולה עימה. מול ארה"ב יש לחלק דיון זה לשלוש תקופות: א. המחצית השנייה של תקופת הנשיא בוש הבן; ב. התקופה הראשונה של אובמה; ג. התקופה השנייה של אובמה. בתקופת בוש היו היחסים האישיים עם המנהיגות הישראלית טובים, הנכונות האמריקנית לפעול נמוכה והמוכנות הישראלית בלתי-מספקת. בתקופה הראשונה של אובמה, בנתה ישראל במהירות ובהשקעות גדולות יכולת טובה, היחסים האישיים בין המנהיגים השתבשו משום שאובמה ניסה, בין היתר, לכרוך את המאבק באירן עם הסדר הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, ומשום שבחר באסטרטגיה שהעדיפה הכלת הקיצוניות האיסלאמית על פני מאבק בה.
אובמה שגה כמעט בכל מה שעשה באזור שגיאות גסות ואף אחת מיוזמותיו לא הביאה לתוצאות המקוות. מאידך-גיסא, דעותיו ועמדותיו העמידו סימני שאלה לא מבוטלים על המידה בה יכולה ישראל לסמוך על ארה"ב ומנהיגותה באזור. כאשר חלה תפנית בעמדה האמריקנית בהשפעת האצת תוכנית גרעינין האירנית, במחצית השנייה של עידן אובמה, פעלה "הידידה" הגדולה שלנו בכל דרך להניא את ישראל מפעולה צבאית עצמאית, ובמקביל רקמה עם אירן קנוניה להסכם בינלאומי שעמד בניגוד לאינטרסים חיוניים של ישראל.
ההסכם דחה, ככל הנראה, במעט את הקץ בעניין הופעת נשק גרעיני בידי אירן, אבל הפך את תוכניתה הגרעינית לוודאית, את אי-הרצון האמריקני לפעול צבאית לוודאי, את האחריות הבינלאומית של ארה"ב לפארסה ואת הקושי הישראלי להתמודד צבאית מול אירן למורכב הרבה יותר. יתר-על-כן, מכלול נושאים אסטרטגיים המתלווים לאיום הגרעין האירני, כגון: תוכנית הטילים הבליסטיים, הטרור האזורי והעולמי ותוכניות ההתפשטות, אינם כלולים בהסכם ובהם יכולה אירן להתקדם באופן חופשי. ההסכם מתעלם גם מהקשרים בין אירן ל
קוריאה הצפונית, שעשויה לשמש שדה ניסויים ופיתוח לאירן תמורת תשלום, ורבים סבורים שהדבר אכן מתקיים באופן שוטף. כאשר תקבל אירן, בזכות ההסכם, את 150 מיליאד הדולרים שלה המוקפאים בארה"ב, יגדלו יכולתיה פי כמה וכמה.
למעשה הפך דגן שותף למדיניות הממשל האמריקני העוין לממשלת נתניהו, ובסיועו ובסיועם של חבריו-שותפיו עזר לממשל להכשיל את ישראל בשורה רחבה מאוד של סוגיות אסטרטגיות מן המעלה הראשונה.
כאשר סוקרים את ההתפתחות לאורך שני העשורים האחרונים, ברור למדי ששתי השנים האחרונות של תקופת אובמה הראשונה והשנה הראשונה של תקופתו השנייה, היו המועדים המתאימים ביותר לפעולה צבאית ישראלית נגד תוכנית הגרעין האירנית, והחמצתן עלולה להתברר כבכייה לדורות. את מעשיו ודרכו של דגן יש לבחון בנקודות-זמן קריטיות אלו. לדעתי,
ברמה האסטרטגית כשל בהערכת המשמעות הכוללת של העדר פעולה ישראלית בחלון הזמן האופטימלי, ובאקטיביזם המוחצן שהפגין (יחד עם חברים אחרים), בסופו של יום הכשיל פעולה כזו. ארה"ב "מבטיחה" לעצמה ולנו 10 - 15 שנות דחייה בהגעת אירן לנשק גרעיני. ברור כבר כיום, עוד בטרם יבשה הדיו עם ההסכם, שאירן אינה מתכוונת לקיימו. לאחר עידן אובמה - אלא אם יכהן בארה"ב נשיא אחראי ואקטיביסט, שישים את נושאי הביטחון הבינלאומי ומעמדה הבינלאומי של ארה"ב במקום גבוה יותר מנושאי הכלכלה, התעסוקה ואיחוי הקרעים החברתיים בתוך ארה"ב - היא תתנער ממנו תוך זמן לא רב.
יכולים המומחים לספר לנו כאוות-נפשם על מידת האפקטיביות של נשק גרעיני בגרימת נזק פיסי ופסיכולוגי למדינה בגודלה של ישראל - אינני מאמין להם ואינני סומך של שיפוטם, פשוט משום שאין להם כל נסיון מעשי בנושא.
לא פחות מאיום אירן, חמורה האפשרות שיתפתח באזור, בעיקר בהשראת קבוצות תת-מדיניות דוגמת דאעש, חיזבאללה אל-קאעידה (אם לא יתמזג בדאעש) וכו', טרור מוטה חימושים "מלוכלכים". אני ממליץ לישראל להתכונן לתקופה מורכבת מאוד וקשה, עתירת איומים ומרובת אלימות באזורנו. אני מציע לשקול מחדש את כל הנחות העבודה היסודיות שלנו על מלחמה א-סימטרית, ובכלל זה החוק הבינלאומי והאמנות עליהן אנו חתומים, דרכי הלחימה בשטחים בנויים תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות מאוד ודרכי מודיעין והרתעה יעילות מול אירגונים אידיאולוגיים מיליטנטיים.
מול גורמים אלה, אין זמן לחנך, אין בסיס אידאולוגי להבנה ואין יכולות פרקטיות לפרק את מטעני הנפץ של שינאה ורצון לנקמה על דימויים אמיתיים או מעוותים - אלה תהליכים הדורשים זמן רב ושקט יחסי. עלינו להתכונן לפעול צבאית באירן ובמקומות נוספים, ולהכין לכך את דעת הקהל בבית ובחוץ. אני יודע שיהיו מי שיאמרו שאלה נבואות "שחורות מדי"; אולי.
בסוגיות קיומיות של הביטחון הלאומי, אני מעדיף להיות זהיר, פסימי, ומוטרד. בעיני מצטרף דגן לאותה קבוצה גדולה של קצינים מוכשרים ברמה הטקטית, שמוכיחים יכולות טובות כל עוד הם מפקדים על פלוגה או גדוד ולפעמים גם חטיבה. אבל הם נכשלים, בדרך כלל באופן סדרתי וקשה, בהערכות, תכנונים וביצועים של מהלכים ברמה האסטרטגית. למדינה אסור לחיות לאורך זמן מן היד אל הפה. עליה לחשוב במונחים של תהליכים ארוכי-טווח והיסטוריים.
החשבון האסטרטגי, איננו חשבון אישי - הוא איננו מתחיל או נגמר בשאלה "מה טוב לי?". הרבה יותר חשוב לשאול "מה יהיה המצב אם אני טועה?" אילו מענים או חלופות יעמדו אז לרשותי ומה יהיו מחיריהם. הרושם המתקבל אצלי מ"דגניזם", במיוחד כאשר הוא נמסר כצוואה אסטרטגית על-רקע של אי-הצלחות קודמות ברמה האסטרטגית, הוא של חשיבה מהבטן ופחות מהראש. יתכן שלדגן היה "חשבון" עם נתניהו, ואפשר שהוא אפילו צודק בכך שנתניהו איננו מצטיין כמנהל מוכשר; אולם זה איננו המבחן הנכון. המבחן הנכון הוא: א. נתניהו נבחר ע"י הציבור; ב. נתניהו עומד בראש הפירמידה וכרו"מ נבחר נושא באחריות-העל לביטחון הלאומי; ג. בסופו של יום יהיה זה נתניהו שיצטרך לקבל את להכריע בין הדעות השונות והחלופות השונות; ובהעדרן תהיה הבעיה אקוטית הרבה יותר; ד. יש או אין סיכוי להחליפו כיום בתפקידו במישהו טוב יותר; ה. שירות טוב או שירות-דב למדינה: חיזוק מנהיגותה מול זריעת עוד ספקות, יותר פסימיות והעמקת הפרוד הפנימי.
גם באלה שגה דגן שגיאה אסטרטגית.
