בלתי מספיק בפוליטיקה הישראלית

זכינו בימינו לחידוש החיים העבריים בארץ ישראל. זכינו בימינו לראות ביישוב הארץ. זכינו בימינו בתחיית השפה העברית. אך לא זכינו בימינו לדברי יולי תמיר במערכת חינוך יעילה.

במאמרה בידיעות אחרונות (20.7.05) מטילה בנו בציבור המורים בישראל קלון. כאילו חסר לנו הרפש. היום אני מבקשת לדבר על החינוך הדתי לאומי כחינוך שיש להתקנא בו. הטלת הרפש במערכת החינוך לטעמי, היא פשוט מציאת שעיר לעזאזל. החינוך על גווניו הוא השה לעולה בימים אלה. כמה מוזר לראות פרופסור אישה רבת הישגים שמצטרפת למהלכים המטילים מום במערכת החינוך. זו כנראה, אופנה חדשה במגזר הפוליטי להתלבש על ציבור המורים.
לא איני מתנחלת, ולא איני יושבת בעיר שהוקמה בשטחים הכבושים או השטחים המשוחררים. אני תושבת העיר נתניה ואני בוחרת לשאת דבריי על פרשת לך לך המודרנית. מבקשת להבחין בין קול המחאה לקול ההסתה.

הנוער הדתי הלאומי שקם בהמוניו ואשר סוחף עמו גם מבוגרים אינו נוער פחות טוב או נוער יותר טוב. הוא שייך לעם הזה. נוער אשר בוחר את הבחירות הנכונות בעיניו. במקום לבקר במועדונים, לרקוד לקצב מוסיקת טראנס הנוער הזה בוחר להפגין, למחות בעד אידיאולוגיה שכולנו נטשנו. אנו בני דור הכלום נותרים חסרי מענה מול האידיאולוגיה שעדיין שורשית בקהל הדתי לאומי.

איני מתכוונת לכתוב מאמר רב רושם ולהרשים בידיעותיי הפוליטיות. כי אין לי כאלה ואיני מתיימרת לנופף בם. אני מבקשת שנבחין בקול הזה שלא הצלחנו להפיק בעצמנו. הקול הזה הוא קול שהמדינה מזדעזעת לשמוע אולם היא חייבת לשמוע. בארץ בה כל עשרים שנה מחדשים את פרשת לך לך בגרסה המודרנית אין מקום להתפלא. באיזה מקום בעולם יגרשו אנשים מבתיהם בלא זכות ערעור? בלא זכות מחאה?

בבראשית פרק יב פסוק א: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. מצווה אברם לימים אברהם לעזוב את ארצו את מולדתו. המספר המקראי מדגיש בניסוחו סוג של אמפטיה לאברם שעומד לשנות את סביבתו הגיאוגרפית. הוא חוזר כמה פעמים בציווי האלוהי על ההנחיה. זוהי הנחיה שאינה קלה לביצוע. הליכה אל הלא מודע. גם בפרשת לך לך המודרנית מצווים היהודים לצאת מבתיהם ולהתיישב במקומות שהשלטון יכתיב בעבורם.

המדינה ונציגיה שלחה את תושביה להתיישב בחבל ארץ לא להם והמדינה בהליך היסטורי שבוודאי יש לו חשיבות מצווה על תושביה לקום לעזוב את האדמה שעיבדו, את הבתים שבנו. מחוזות שראו ביתם להפוך גבם ולעזוב אותם. האם ניתן לבקש מהם שיצאו וילכו מארץ מולדתם בלא שיחושו מאומה? האם ניתן לעזוב את הבית שטיפחו בלא שיחושו כאב?

תמוה בעיניי לקרוא מאמר שמאשים את החינוך במחדלי השלטון. תמוה בעיניי לקרוא מאמר שנכתב בידי פוליטיקאית המעניק בלתי מספיק לחינוך. בסיום המאמר כותבת תמיד "המאבק הוא לכן לא רק על ההינתקות, אלא גם על הדור הבא. הדור שחייב ללמוד לחיות כאנשים דתיים במדינה דמוקרטית, שכלליה המוסריים הפוליטיים מחייבים אותו כמו את כל אזרחי אחר".

מדוע יש להבחין בין קולות מחאה במדינה דמוקרטית? מדוע גוועו קולות המחאה של השמאל? לאן נעלם שלום עכשיו? מדוע הקולות שמשמיעים בני הדור הבא מן הצד הדתי ציוני הוא קול שצריך להגיע לבתי הסוהר?

אני תמהה מה יהיה בדור הבא על ילדי ונכדי בני הנוער הללו שבילו בבתי כלא על אמונתם. אני תמהה מה יהא בדור הבא על ילדי ונכדי הדור הזה שחסמו בגופם צמתים ושרפו צמיגים בניסיונות המחאה שלהם. אני חרדה לבני ונכדי שיגדלו במערכת חינוך חילונית ללא ערכים. אני חרדה לבני ולנכדי שלא ימצאו לנכון לחנך אותם להפגין ולמחות. אם רק הציבור הדתי מסוגל עדיין להתאגד ולהתלכד סביב רעיונותיו אני חשה שזוהי אזלת יד פוליטית. אין כאן מחדל חינוכי, יש כאן חוסר הנהגה. יש כאן הולכת שולל של דורות של מנהיגים.

והחינוך שמרו אותו למחנכים שעושים מלאכתם בצנעא בשקט, שלא יוצאים לכותרות ולעיתונים בשל הישגיהם. יש עדיין כאלה.