ע-סיסי

איזו תקווה יש לנו? האם לנצח נחיה על חרבנו? ייתכן מאוד שכן, אך זו לא האופציה המיטבית. האופציה המיטבית היא לנסות להגיע להסדרים ארוכי טווח. הסדרים כאלה ככל שיחזיקו למשך זמן עשויים להביא להתפייסות, ואז עם פשרה גדולה מאוד של כל הצדדים ועם הרבה כסף עולמי, המזרח התיכון יפרח (חזונו של פרס לא היה שקרי אך הוא הקדים מאוד את זמנו).

סיכונים? ודאי שיהיו, ולכן כל פעולה חייבת להתבצע עם עיניים פקוחות ועם בחינה מאוד מדוקדקת של מאזן הסיכונים וההזדמנויות.

ומה חסר בכל הסיפור? חסרה מנהיגות, חסרים אותם סאדאת ובגין, כאשר בגין נתמך אז על-ידי שני צברים ביטחוניסטים, דיין וויצמן, אשר חטפו סטירת לחי מצלצלת במלחמת יום הכיפורים, על-מנת לשבור את הקרח.

מלחמת חורמה

שטחי יו"ש לא יוצרים מנהיג ערבי בעל שיעור קומה. מה שנוצר כאן תחת השליטה שלנו, משני צדי הכפר הירוק זו חבורה של לא יוצלחים שלומיאלים שאפילו לדבר אינם יודעים.

ומאחר שללא הנהגה ערבית רצינית לא יקרה כאן כלום, ומשלא נוצרת כזו אצלנו חייבים לפתוח את האוזניים והעיניים להנהגה ערבית בייבוא ישיר ממדינות המזרח התיכון, ומה טוב שמדובר בגדולה שבהן – מצרים.

וכאשר אנו שואלים מדוע לא בסיוע האמריקנים או הצרפתים או ההולנדים, התשובה היא ברורה, הם מעודדים את החמאס בעוד שמצריים לוחמת בחמאט מלחמת חורמה, הם אירופים צבועים, ומצרים היא מדינה ערבית בבחינת כבדהו וחשדהו.

למצרים יש קבלות, למצרים יש צרכים, הצרכים המצריים להיות חלק מהקהילה העולמית על-מנת לפחות להאכיל את עשרות המיליונים של תושביה עולים בקנה אחד עם הצרכים שלה ביחסים עמנו, הרצון של מצרים להיות הדומיננטית במדינות ערב, מחליש את עמדת טורקיה ואירן, ומקדם את האינטרסים שלנו, הנשיא המצרי הדגיש בנאומו את הבנתו לצורכי הביטחון של ישראל, והחשוב מכל הנשיא המצרי מבין את נזקו של האיסלאם הקיצוני, הוא הכה בו באבחת חרב, והוא לוחם בו יום יום ובתקיפות רבה פי כמה מזו שלנו, נגד אויבינו המרים ביותר.

חובה לתת לו צ'אנס.