טליה ששון - הדוח, הספר והאמת

אני שולל בכל תוקף את המושג "מדינת כל אזרחיה". "כל אזרחיה" איננו עם, ומדינת כל אזרחיה אינה מדינת-לאום. בסוגיה זו אין שום סיבה שציוֹן היהודית תהיה ראשונה להכיר באיוולת זו ולקבלה. מדינת-ישראל, קבעה במגילת העצמאות את זהותה כמדינת העם היהודי - זו הגדרתה העצמית ואין בילתה. הוויכוח על הגבולות הוא ויכוח פתוח בכל תחומי ארץ-ישראל שנכללו בהצהרת בלפור. סביר שהסכם בין הצדדים ישקף פשרה כלשהי בשאלת הגבולות, זו חייבת להיות סוף התהליך ולא תחילתו.

הוויכוח איננו בין ישראל לקבוצת ערבים כזו או אחרת, אלא בין ישראל לבין העם הערבי, או אותו חלק ממנו שמבקש לנכס לעצמו את מדינת היהודים או תומך בכך בפועל. כך או כך, הנושא לא ייפטר אלא במסגרת הרחבה של הסדר בין העם היהודי, לעם הערבי, הסדר שיסיים את הסכסוך בין העמים.

אפשר מאוד שמבחינת הפורמליסטיקה המשפטית הבינלאומית, הסוגיה מורכבת יותר, מפני שהטריטוריה כולה נשלטה לסירוגין על-ידי מדינות או אימפריות שונות. בחלק מהמקרים לתקופות זמן ארוכות ובאחרים לתקופות קצרות, וכולן, אם זכרוני אינו מטעני, השיגו שליטה זו באמצעות כוח צבאי (כיבוש), ותוך מניעת היהודים בכוח מלשוב ולכונן ולשקם את מדינתם ההיסטורית באותו שטח. המשפט הבינלאומי של תחילת המאה ה-20, שאיפשר למעצמות כבריטניה וצרפת להחליט חד- צדדית, מעל לראשם של בעלי עיניין אחרים וללא התייחסות לרצונם או תרכיהם של תושבי הטריטוריות, לגזור חד-צדדית את גורלם, בהסכמים נוסח הסכמי סייקס-פיקו, מעורר כיום לפחות, סימן שאלה גדול באשר למידת הצדק וההגיון שבו. כל הכוחות ששלטו בשטחי ארץ-ישראל באלף האחרון, נהגו אפליה מתמדת בין יהודים לערבים בשאלת ההתישבות או הנוכחות בשטחים, ובדורות האחרונים גם בשאלת ההגדרה העצמית. עובדות אלה בלטו במיוחד בעידן שליטת האימפריה העותומנית והקולוניאליזם הבריטי על ארץ-ישראל.

אמנם, יש בישראל ערבים, מהם ילידים, שקיבלו כמחווה של מדינת-ישראל כלפיהם, >ובטעות ללא תמורה, מעמד אזרחי מתוקף מגילת העצמאות. המעמד שניתן להם לא גרע כהוא זה מן ההצהרה הבסיסית שקבעה שישראל היא מדינת הלאום של העם-היהודי. מי שהסכים לקבל אזרחות מתוקף הצהרה זו, הסכים גם להתניה וגם לציית לחוקי מדינת-ישראל, ואלה אינם מכירים במושג "מדינת כל אזרחיה", ובצדק. אילו הכירו, היה הדבר הופך את ישראל ממדינת הלאום היהודי למדינה רב-לאומית. להערכתי, הסכמה זו לא תינתן לעולם ומי שסומך עליה או מנסה לחוללה בדרכים עקלקלות טועה ומטעה.

מגילת העצמאות לא נוסחה דרך אגב או בהסח-הדעת. האבות המיסדים הבינו היטב את מורכבות הנושא ורגישותו המדינית והאידיאולוגית, וביקשו לעמוד על העיקר ולטשטש סלעי מחלוקת, עד לרגע שנידרש לתת להם פתרונות מעשיים "סופיים", פתרונות שבמהותם הם בלתי-הפיכים. לכן, גם אין זה מקרה שהמילה "דמוקרטית" אינה מופיעה במפורש במגילת העצמאות אפילו פעם אחת. מאידך-גיסא, מופיעים בה המרכיבים הקשורים במימוש דמוקרטיה מעשית נורמלית, לא פוסט-מודרנית, בתחום זכויות הפרט - להבדיל מזכויות הלאום. קווי הפסקת-האש של 1949, מעולם לא היו גבול בינלאומי מוסכם, גבול "מקודש" או גבול-ביטחון; ההפך הוא הנכון. די להזכיר בקשר לכך את דבריו של אבא אבן אחרי מלחמת ששת-הימים על "גבולות אושוויץ"; אין סיבה לקדשם גם כיום, ובמיוחד כיום.

הערבים יכולים לחגוג "נכבה" כאוות נפשם. אם הדבר תלוי בי, הם לעולם לא יקבלו הכרה בכך שכשלונם במלחמה נגד חזרת היהודים למולדתם והקמת מדינת-ישראל, הוא אירוע שבו פעלה ישראל לנשלם מזכות שהייתה להם על הארץ. חלוקת הארץ בין יהודים לערבים התממשה כבר בעצם הקמתה של ממלכת ירדן. אין ולא היה מקום לחלוקה נוספת ¹. הסכם האוטונומיה של בגין, הגדיר את הוויתור הישראלי המירבי שעליו ניתן לחשוב במסגרת נסיון להניח לערבים, שאינם אזרחי ישראל כיום, לקיים מידה רחבה של אוטונומיה, במסגרת פדרטיבית כזו או אחרת עם ירדן, או ישראל, או שתיהן. אוטונומיה אינה מדינה ריבונית, ואסור שתקום בארץ-ישראל מדינה ערבית ריבונית נוספת על ישראל וירדן. גבולות האוטונומיה עדיין אינם מוגדרים סופית. ניתן לקבוע אותם במו"מ ישיר בין הצדדים או במהלכים חד-צדדיים של ישראל, שמחזיקה כיום בשטח ומהווה בו את הגורם הריבוני.

הוויכוח על ההתיישבות באיו"ש, בין אם היא מוסכמת על מדינות זרות ובין אם לאו, חייב להתנהל בתוך קווי תיחום אלה. האפשרויות הן שתיים: א. הסכמה בין הצדדים וא"כ ביצוע בשטח. ב. ביצוע בשטח בהכוונת ישראל, ללא הסכמה בי-לטרלית מוקדמת, כשישראל מממשת בהדרגה שליטה והתיישבות בכל השטחים שהיא רואה בהם חשיבות ביטחונית או לאומית גדולה. הערבים יוכלו לבנות ולהסדיר את חייהם בשאר השטח, שיהיה מופרד מישראל ומפוקח על ידה מבחוץ, עד להשגת הסדר פדרטיבי כנ"ל.

במסגרת קונספטואלית זו, ניתן להצמד ככל האפשר למסגרות החוקיות השוררת בשטחי איו"ש למן הימים שאלה היו בשליטה ירדנית וירדן ויתרה עליה. במקום שמסגרת זו מפריעה למימוש המדיניות הלאומית הישראלית, יש להסדיר את החריגים, לרבות באמצעות תחיקה משלימה, פיצוי כספי או הקצאת שטחים חלופיים לשטחים שיופקעו מתוקף הצרכים הלאומיים הישראלים. כל ההסדרים צריכים להיות מכוונים לקיצור זמן ההסדרה, למניעת קיפוחי-שווא,

לרציונליזציה של הפתרונות ולהגינות במסגרת כללי המשחק הנ"ל. כל הצעה שבאה לחבל בעקרונות אלה, צריכה להדחות על הסף.

בהקמת מדינת-ישראל, הציונות לא סיימה את תפקידה ההיסטורי. עליה להמשיך לפעול בכדי לרכז בארץ לפחות את רוב מניינו של העם היהודי. נתונים דמוגרפיים שפרסמו לאחרונה מוכיחים, כצפוי, שמולך ההתבוללות מכלה במהירות את החלק היושב בתפוצות, ומשלים בדרך אחרת מה שהיטלר לא הספיק לבצע בשואת אירופה.

לי אין ספק כיצד עומד להסתיים הסיבוב הנוכחי במאבק על זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו - ניצחון ברור. כאשר נפסיק להלחם בתחנות רוח בינינו לבין עצמנו, גם הערבים וגם האירופים (שעדיין משלים עצמם שהם יכולים להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור) יבינו שנפל הפור. כאשר יבינו זאת, יצטרפו אלינו בחיפוש אחר דרכי-פתרון שבהן הגאולה הלאומית של עם אחד לא תהפוך בהכרח לאסונו הבא של עם אחר. מאחר שהקבוצה הגדולה ביותר של פלשתינים יושבת כיום בירדן, פתרון ריאלי יכול להבנות רק במסגרת פדרטיבית, שבה הערבים המתגוררים בארץ ישראל - פלשתינים ולא פלשתינים - הם אזרחי ירדן (למעט מי שקיבלו אזרחות ישראלית וישכילו לשמור עליה) או תושבים זמניים, והיהודים הם אזרחי ישראל גם אם הם יושבים באיו"ש, בשטחים שאינם בריבונות ישראלית, או בירדן. עם הקמת מדינת-ישראל, תרמו היהודים, בין אם מרצון ובין אם לאו, את תרומתם לרילוקציה גאוגרפית, שתפקידה להסדיר את חלוקת הארץ בצורה הוגנת. עתה תור הערבים לתרום את חלקם.

לדעתי, הדוח של טליה ששון והספר שמספר את סיפורו, תורמים מעט מאוד לקידום רעיונות שיש בהם סיכוי ריאלי לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. בתור שכאלה, אין במה להתפאר בהם, למעט, אולי, בכך שהניעו (בעקר הדוח) מערכת שלימה של אירועים ומהלכים שבסופו של יום תניח אולי יסודות לפתרונות מעשיים.

"הברכות" ו"הקללות" על סיפרה של טליה ששון אינם לעניין והטיעונים המובאים בשיח ובתגובות לכתבות שונות באותו נושא, למשל באתר "עבודה שחורה", רובן מגוחכות בעיני. לטעון שהממשלות לא ידעו על ההתנחלויות, לא יכלו למנוע אותן, לא יכלו להכשיר את רובן המכריע, לא יכלו למנוע מהן סיוע וחסות או ראו במתיישבים כולם ותמיד פורעי-חוק - כולן כלאם פאדי. ממשלות ישראל, מהשמאל ומהימין גם יחד, ידעו הכל. הממשלות בחרו להתנהל בדרך האילתוריזציה, מפני שזה האופי הישראלי ומפני שהדבר איפשר להן לדבר במספר קולות בעת ובעונה אחת. הדבר גם איפשר להן להשתמש בהתיישבות כקלף מיקוח נגד יריבים פוליטיים, נגד חברים סרבנים בקואליציה, נגד המתיישבים עצמם, נגד ביקורת בינלאומית וביקורת מבית ונגד הפלשתינים עצמם כאשר אלה החליטו להתפרע. המוטיב היסודי היה, בכל מקרה, המוטיב הציוני.

הדוח של ששון לא בא לעשות סדר באיו"ש, הוא בא לשרת את שרון ולספק לו מסמך פסאודו-משפטי לקידום צרכיו האישיים והפוליטיים. באותה מידה יכול היה שרון להטיל את העבודה על השופט אדמונד לוי, ולהגיע למסמך מצויין ומנומק לא פחות מזה של ששון, שיראה מה נחוץ לעשות בכל יישוב בכדי להכשירו משפטית, ועל-פי דוח זה להפעיל תוכנית יישום מזורזת. שרון הוכיח לא פעם שהוא בולדוזר כאשר הוא רוצה, או כאשר הדבר חיוני להשרדותו.

כאמור לעיל, יסוד הוויכוח איננו ביחסינו עם הפלשתינים, אלא ביחסינו עם עצמנו. כשנחליט שאנחנו כאן בצדק ולא בחסד, יוביל הדבר לפתרון מסוג אחד - לדעתי, הפתרון הנכון. אם חלילה נחליט שאנו כאן "במקרה" ויעודנו הוא הקמה משותפת עם הפלשתינים של "מדינת כל אזרחיה", יקרה אסון. זו הסכנה הקיומית האמיתית, היחידה, העומדת כיום בפני ישראל; כל השאר - צל הרים.

כאשר מסתכלים על העובדות דרך משקפיים מפוחמים, אפילו השמש במלואה נראית ככתם צבע; אולי בכל זאת הגיע הזמן להתפכח?

1. מי שאינו דורש מהצרפתים לכנות את צרפת "מדינת כל אזרחיה" אעל-פי שיש בה כיום קרוב ל-6 מיליון מוסלמים, רובם ערבים, (כ-12% מכלל האוכלוסייה) ועוד כ-3 מיליון זרים אחרים (כ-4.5% נוספים), אל יבוא להטיף לנו מוסר. בבריטניה המצב דומה, וכאלה הם פני הדברים גם בחלק ממדינות סקנדינביה, עם גרמניה בדרך. מי שאינו דורש מארה"ב להגדיר עצמה כמדינת כל אזרחיה, אעל-פי שבמאה השנים האחרונות היגרו אליה למעלה מ-50 מיליון איש (6%) מאזרחיה, מהם כ-11 מיליון בלתי-חוקיים, בעשור האחרון ממקסיקו לבדה, אל יבוא להטיף לנו מוסר. קל להראות בהסתמך על דוחות דמוגרפיים של האו"ם או של הCIA - האמריקני, שישראל חברה בקהילה מכובדת מאוד של דמוקרטיות שאינן מיישמות בביתן את שהן מטיפות לאחרים. אני מרגיש נוח מאוד עם מציאות זו.