ההבדל בין שמאל לימין

לאחרונה אנו עדים להקצנה של השיח בין שמאל לימין. לפני שאתם מנסחים במוחכם טיעוני נגד שיוכיחו את האמת בהשקפת עולמכם לעומת שטיפת המוח שעברו לדעתכם בעלי השקפה מנוגדת, אני מבקש שתקראו עד הסוף את התזה שאני מציג כאן.

לדעתי ההבדל העקרוני בין השקפות העולם הוא הדגש ששמים על טובת הפרט מול טובת המדינה. מתוך כך נובעות כל המסקנות הכלכליות, המדיניות והאחרות.

מי שטובת הפרט בראש מעייניו, ידרוש תמיד מהמדינה לעזור לו ולאנשים החלשים בחברה ללא קשר עם יכולת המדינה לעזור או טובת המדינה כגוף. יש לו פחות סולידריות עם חלקים אחרים בחברה, והוא אמפטי לגבי כל אדם באשר הוא אדם, אפילו אם אותו אדם שייך לאויב. הוא גם אמפטי לחיות ונוטה לראות בהרג חיות לא פחות מרצח. אדם כזה ייטה להיות צמחוני כדי לא לגרום סבל לחיות, ויתמוך במניעת התחממות כדור-הארץ כדי להשאיר כדור ארץ נקי לדורות הבאים. בהשקפתו הכלכלית הוא בעד שליטה ריכוזית של המדינה כדי לחלק את המשאבים לכל האנשים בצורה שווה. לאדם בעל השקפת עולם כזו, קוראים איש שמאל.

מי שמעמיד בראש מעייניו את טובת המדינה ודורש מהפרט לתרום לה על חשבון טובתו הוא, מוכן להרוג גם אזרחים של מדינת האויב ובלבד שלא לסכן את חיילנו, נקרא איש ימין.
על-רקע זה ברור למה האמירות של סגן הרמטכ"ל והתמיכה בהן של שר הביטחון יעלון שבאו לאחר סדרה ארוכה של פעולות ופקודות צבא השומרות על אזרחי האויב על חשבון סיכון החיילים, הכעיסו את הימין. יש כאן דרישה לערכים המזוהים עם השמאל.

כמעט שמאל

המדיה התקשורתית נוטה להקצין דברים ולהדגיש את טובת הפרט למען רייטינג. לפי המדיה, ראש הממשלה לא עשה שנויים לגיטימים בממשלתו כדי להכניס מפלגה נוספת, אלא 'הדיח' את שר הביטחון לא פחות. כאילו משרד הביטחון שייך לשר, כאילו לא הוצע לו תיק לא פחות מכובד. שר הביטחון הנכנס, לפי המדיה, הוא לא פחות 'ממטורף קיצוני' שש למלחמה, תוך התעלמות מההתנהלות המתונה של אותו איש כאשר כיהן כשר חוץ, ותוך השכחת דברי הלל של אותה מדיה לאותו אדם שנחשב כמעט שמאל באופוזיציה.

אם נתעלם מההקצנה בהצגת הדברים במדיה, אנו מוצאים בימין אנשים בעלי ערכים ליברליים, ובעלי אמפטיה לחלש. ואנו מוצאים בשמאל בעלי ערכים שמרניים, שומרי מסורת, מתנדבים לצבא ופועלים לטובת הקהילה. אצל רוב האנשים יש תמהיל של ערכים. אנו מוצאים בשמאל אנשים הדוגלים בשוק חופשי ובימין אנשים הדורשים רגולציה. יכול אדם להיות שמאל מדיני וימין כלכלי וההפך, אך המאפיין הבסיסי של השמאל והימין קשור למיקום של האדם על הסקלה שבקצה אחד הפרט ומנגד המדינה.

השאלה הבסיסית היא עד כמה מוכן הפרט לוותר על זכויותיו על-מנת לחזק את המדינה. חשוב לזכור כי כאשר הפרט תורם למדינה הוא מחזק את האפשרות שלה לעזור לו. המדינה חשובה לקיום האזרח, לא פחות ממה שחשוב לו קבלת זכויות האדם.

כאשר חברה נמצאת בסכנה כמו בשעת מלחמה, מתגברים הגורמים המלכדים. פתאום אנשים פטריוטים יותר, וסלחנים פחות למי שלא כמותם. כלומר העם זז ימינה. האיזון גם פועל בצורה הפוכה כאשר לחברה אין סכנות לוחצות, כמו שקורה לתרבות המערבית המצליחה, אנשים דואגים יותר לעצמם ופחות מוכנים לתרום לחברה. זה מסביר גם את הרקע לעליית הימין באירופה שמרגישה מאויימת.

זמנים קשים

בעבר שמאל וימין נתפשו, באופן פרדוכסלי בצורה הפוכה, הימין אופיין על-ידי קפיטליזם המונע על-ידי אגואיזם של הפרט, והשמאל הסוציאליסטי דגל באלטרואיזם. 'החלוצים' בקיבוצי השמאל היו המתנדבים הגדולים ליחידות הלוחמות. הקיבוץ עצמו היה דוגמה לאלטרואיזם, בו החבר הבודד נדרש לוותר על זכויותיו עבור הקהילה. היום דווקא בימין נמצאים המתנדבים ליחידות הלוחמות יותר מאשר בקרב אנשי השמאל. השאלה היא מהו המינון הרצוי. עד כמה הפרט חייב לתרום לכלל, ועד כמה הוא יכול לקבל חזרה.

יש לזכור שההשקעה של הפרט בחברה מקדמת את כל אזרחי המדינה, כולל אותו פרט. לדעתי אסטרטגיה נבונה לאזרח היא, להשקיע בחברה ככל שהוא יכול, בלא לפגוע יותר מידי בעצמו. כך היא תשגשג והוא יחד איתה. הדבר דומה לבעל מפעל המשקיע חלק מרווחיו ברכישת מכונות חדשות, שיגבירו את הייצור ואיתו את רווחיו העתידיים.

היחס בין הנכונות של אדם לתרום לטובת הכלל, לבין החתירה לטובת הפרט, הוא הבסיס להשקפת העולם של האדם. אם נציב השקפות עולם על גרף אפשר להבין טוב יותר את היחסים ביניהם. רוב האנשים מצטופפים איפה שהוא במרכז הגרף, אך תמיד ישנם אנשים בשוליים. בזמנים קשים, גרף הגאוס מקבל שיפוע חד יותר ואנשים רבים 'מחליקים' לכיוון הקצוות הקיצונים.

בצד השמאלי נמצא אנרכיסטים ופוסט ציונים שאין להם קשר למדינה, ובצד ימין נוער גבעות החולמים על מדינת יהודה. אם נתבונן באנשים הקיצוניים האלו מקרוב, נראה שאלו הנמצאים משני קצוות הגרף דומים מאד. התכונה המאפיינת ביותר את הקיצונים היא פולחן וההיאחזות בסמלים.

דתיים מקפידים בלבוש מסורתי זהה לכולם, אדוקים בשירת תפילותיהם, ומעריצים את הרבנים. ליברלים קיצונים, עוטפים עצמם במותגים זהים לכולם, אדוקים בהשמעת המוזיקה העכשוית שלהם, ומעריצים את הזמרים גיבורי התרבות.

אלו, חלילה להם מלאכול חזיר, ואלו חלילה להם מלאכול בשר. אלו ואלו חושבים שרק הם צודקים בדעותיהם והאחרים לא רואים את האור. לשמחתנו, הרוב הדומם הוא זה שקובע את אופי החברה.