וְְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרַץ
הַשָׁלוֹם בָּאָרֶץ לֹא יִנָּתֵן בְּמַתָּנָה
הַשָּׁלוֹם גָּם לֹא יוֹפִיעַ בְּהַזְמָנָה
הוּא יוֹפִיע כְּשֶׁבְּלִבְכֶם אֱמוּנָה
וְְעֲלֵה זַיִת וְשִׂיג וְשִׂיחַ בִּתְבוּּנָה
נִמְצָאֶנּוּ בְּהֶשֵּׂג-יָד לֹא רָחוֹק
אִם נִנְהַג בְּחָכְמָה עַל פִּי חֹק

הֲלֹא נֶאֱמַר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה
בְמִבְחָן קִיּוּם הַחֻֻקָּה וְגָּם בַּשָּׂדֶה
כי הַמֶּרְחָק רָב בֵּין דִּבּוּר לְמַעֲשֶׂה
לכן אֱמֹר אֶת הָאֱמֶת וְאַל תֶּחֱשֶׁה
אָז נְבוּאַת הַנְבִיא תִּתְגַּשֵּם
וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד לָכֶם
כִּי שַׂמתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם

התנאי הכפול במשפט העברי

אלוהי ישראל מַכִּיר את עמו כי הוא יְצָרוֹ והוא בְּרָאוֹ והוא שם אותו כעמו. לכן יודע הוא כי עם קְשֵׁה עֹרֶף ישראל. וזה מתרחש החל מהיציאה ממצרים עד הגיע העם לירדן יריחו, לא חדלו בני ישראל מלהתאונן ומלהתלונן על משה העושה דבר ה' על אלה נאמר: בנים גדלתי ורוממתי והמה פשעו בי(ישעיהו א/ב). פרשת בְּחֻקֹּתַי לכאורה הקב"ה פונה אל עם ישראל במישרין שלא כמו אחרות, ששם דבר אל משה ומשה מעביר דבריו לעם. אלא שגם כאן הדברים נאמרים באמצעות משה, שאילו פרשת בהר ובחקתי היו מחוברות, בפתיחה הפרשה שם דבר ה' אל משה וצוהו לדבר אל בני ישראל זה היה בעניין שנת הַשְּׁמִטָּה וביתר המצוות החברתיות המובאות שם. למעשה ב"בחקתי" מוסיף משה להיות הנביא שדרכו מדבר אלוהים אל העם. הפרשה מביאה את "התנאי הכפול" שנהוג במשפט העברי. המשפט הכפול בא לסלק כל ספק מלב הקורא שצריך לקיים את המצווה, החוק והמשפט, כתנאי לקיום הבטחתו שך הקב"ה לישראל. היה וישראל לא יקים את המצווה, החוק והמשפט, לא יקבלו את אשר הבטיח ה' לתת להם, לא רק זאת אלא גם יענשו. במשפט העברי שנלמד במסגרת לימודי המשפטים, מצאתי את התנאי הכפול. שם היה ברור, כי אפילו תהא ההתנאה הפרת מצות "לא תעשה", ההתחיבות לא תקוים אלא אם קוים התנאי ושם מובאת דוגמה זו: ֹאמר איש לאשה "הרי את מְקֻדֶּשֶׁת לי בתנאי שתוכלי חזיר", ואם לא תאכלי חזיר לא תהיי מקודשת לי. הרי רק אם תאכל חזיר תהיה מקודשת לאיש. לפיכך אמר הקב"ה לישראל: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו... אעשה כך שהארץ (הארץ המובטחת) תהיה פוריה ואכלתם לחמכם לָשֹׂבַע וישבתם לבטח, ואם לא תעשו את כל המצוות האלה ..והפקדתי עליכם בֶּהָלָה... וזרעתם לריק...ונגפתם בפני אויביכם עד אשר יִכָּנַע לבכם הֶֶעָרֵל ורק בזכות אבותיכם יעקב יצחק ואברהם, אתם נגאלים. ואם לא תשמרו חֻקֹּתַי וּמִצְוֹתַי "ואכלתם בשר בניכם ... ונתתי עריכם חרבה ...וַהֲֲשִׁמֹתִי אני את הארץ ועוד כהנה וכהנה. זה נשמע כמפיל אימה.

המבדיל ישראל מן העמים

קיום מצוות התורה הם המבדילים בין ישראל לעמים אחרים. בראש ובראשונה האמונה הצרופה באלוהים, שאינו נראה בעין אבל נודע ברוח. יש פתגם חָלָבִי (ארם צובא) שמבטא זאת כך: "אלוהים מן העין נעלם, אבל בדמיון קיים الله فالعين مانشاف فالععقل انعرف. על קידוש שם השם מסרו רבים מבני עמנו את נפשם ורבים גם היו דבקים בתורת משה ובמצוותיה. לא בכדי אנו אומרים במות אדם "ברוך דין האמת". יהא המת צדיק גמור או רשע גמור, כי משפטו של האלוהים משפט צדק ואמת ולא יעלה על הדעת שהקב"ה חלילה "לא יִשְֹפֹּט משפט צדק". כי הרי הוא חוקר כליות ולב, לעומתו האדם רואה רק הגלוי לעין. אמונה זו מבדילה את ישראל מן העמים והיא ששמרה על קיומו של עם ישראל בכל תהפוכות העתים. בעוד עמים רבים ואנשים חזקים ואֵימְתָּנִים, באו לעולם ונעלמו - ישראל חי וקים. על כן אנו אומרים: ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי ביום צָרָָה. (ירמיהו) "אני נַס בעת צרה כי אני בוטח בך כי אתה ה' לא תטוש עמך ונחלתו לא תעזוב". כל שצריך לחזק את האמונה שבלב ולהשמר מפני הבטחות שוא, אין לשים גורלנו בידי אדם, את גורלנו משים בידנו ומבטחנו באלוהים שצוה עלינו: ולא יעשה לו אדם אלוהים והוא אינו אלא הבל. למדים אנו כאן שהקב"ה מצפה מישראל להתעלות על הגויים בשמירה על החוק, החוקה והמשפט. כי אלוהים משקיף עלינו שנאמר: והתהלכתי בתוככם (כו/יב) לפיכך רק אם נהיה דבקים בה' נחיה שנאמר: ואתם הדבקים חיים כולכם היום (ואתחנן ד/ד). רש"י מבהיר: חיים לעתיד לבוא. ואל נִתְמָהּ מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו, יען כי: שכרם של צדיקים הוא לעתיד לבוא. רש"י מבהיר: כיון שמעשיהם הטובים של האחרים (הכונה לגויים) קטן, תחלה יתן שכרם של אלה הראויים לשכר טוב מבין הגויים ואז יתפנה לתת שכרם של צדיקים בני עמו ישראל.

חֻקַּת עם ישראל חֲקוּּקָה בַּסֶּלַע

המשמעות של חֻקַּת עולם כי היא "חקוקה בסלע",לכן גם לא נמחקת ועומדת בפני תהפוכות הזמן. חֻקָּה כמעט ולא ניתנת לשינוי, לא כל שכן שלא ניתנת לביטול. הַחֻקָּה קובעת את אופי השלטון בארץ ישראל. למרות שלמדינת ישראל אין חוקה, יש בתורה דברים שיכולים לשמש בסיס איתן לקיומו של עם ישראל בארצו כיחידה מדינית. הלא מדינת ישראל לא נוצרה כיש מאין. ישראל כישות ממלכתית קימת מאז ההתנחלות בארץ בימי יהושע, דוד ושלמה כממלכה עד לחרבן השני לפני כאלפיים שנה מדובר היה בממלכות ישראל ויהודה . היא קימת בתודעת העם בכל מקום שם ישב. די אם אדם מישראל קרא את התנ"ך הוא יבין שבתש"ח לא נוסדה מדינה כימירת יש מְאַיִן. בתש"ח רק חֻדְשָׁה קוממיות עם ישראל שהייתה עד לחורבן השני. והראיה כי שמך כאלפיים שנה לא קמה בארץ עד תש"ח כל ישות מדינית אחרת ותושביה בני עם ישראל מעולם לא עזבוה.וצפו לחידוש קוממיותה. ההיסטוריה הכללית מלמדת כי מאז הָחֹרְבָּן פלשו לארץ כובשים שונים ששהו בה לזמן מה וגורשו ממנה על-ידי כובש אחר, וזה נמשך עד הסתלקות האמפריה העותומאנית ממנה והמנדט הבריטי הם אחרוני הכובשים. אומנם הכיבוש המוסלמי לפני יותר מאלף ושלוש מאות שנה של הפולשים מ"מדבר ערב", הצליח להעלים מן התודעה עמים רבים כגון "אשור", וארם נַהֲרַיִם שהיא כיום עירק גם הארמים וארם צובא מסוריה והפיניקיים מלבנון והקופטים הם המצרים העתיקים ממצרים ובמקום עמים עתיקים אלה יסדו ישויות מדיניות מוסלמיות ערביות, בכל הארצות האלה ורק בארץ ישראל לא הוקמה כל ישות עצמאית ערבית. כי הם הכירו גם אם לא יודו בכך, בהיות ארץ ישראל שיכת לעם ישראל וזאת לפי התורה אשר איננה "קושאן" (כינוי טורקי לתעודת רישום בפנקס המקרקעין), אך לפיה ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, לכן האיסלאם לא הקים ישות ערבית בארץ ישראל. אגב הכינוי "עָרָב" - عرب הוא כינוי ל"בדווים" ולא לְאִכָּרִים או לעירוניים. הכינוי ערבים "עָרָב" - عرب מעיד מנין הגיעו לארץ. לא בכדי נכרכה יציאת מצרים של בני ישראל להורשת ארץ כנען לישראל על-ידי אדון עולם. כל שעל עמי ערב לעשות " הוא לעין בתורה המקובלת על האיסלאם לפי הקוראן (המקרא בעברית) ועל הנצרות המכונה "הברית הישנה". לפיכך נֹאמר לאלה מבני עמנו שאינם מקימים מצוות התורה, הם עדין בעלי זיקה לארץ ישראל. אחרת מדוע בחרו להגר אליה כי רואים בה ארצם וערש מולדת עמם. ברם דבר זה איננו שולל זכות כל תושב אחר שאיננו צאצא יעקב-והוא תושב הארץ, הרי הוא הַגֵּר הַגַּר בתוכנו ושיש לתת לו כל הזכויות שיש לישראל, ובלבד שהוא מכיר בזכות ישראל לארצו ומקיים שבע מצוות בני נח.

וְהַנָּבִיא אָמַר וְהִזְהִיר בִּפְרוֹזָה וְלֹא בְּשִׁיר
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר הַבּוֹטֵחַ בְּעַצְמוֹ וּבְאֵל שַׁדָּי
וְלֹא שָׂם מִבְטָחוֹ בְּסוּג שָלִיט כְּאַשְׁמְדַאי
יֵֵשׁ רַק אֶחַד שֶׁחוֹקֵר לֵב וּּכְלָיוֹת וּמְשַׁלֵּם
וּמַשְׁגִּיחַ וּמְעוֹשֵׂי טוֹב וָרַע אֵינוֹ מִתְעַלֵּם
אֵין נִסְתַּר מְחַמָּתוֹ הֵכֹּל גָּלוּי וּפָתוּחַ לְפָנָיו
וְכֹל עוֹשֶׂה עַוְלָות שֶׁלֵּם יִשַׁלֵּם עַל מַעֲלָלָיו
כִּי הַזּוֹרֵעַַ זֶרַעיו עַל טְרָשִׁים סוֹפוֹ לְאֱכוֹל בְּאוּשִׁים
אֶלֶּה עִקָר הַדְּבָרִים בְּחֻֻמַּש הַשְּלִישִׁי וַיִּקְרָא
וְנוֹסִיף לִקְרוֹא אֶת מַסְעוֹת הֶעָבָר
וּתְלָאוֹֹת יִשְׂרָאֵל בְּחֻמַּש בַּמִּדְבַר