סיפור ה"קשר הגורדי" נחשב בכל הדורות מנכסי צאן הברזל של מורשת העולם העתיק, כל תלמיד אמור להכיר. גורדיאס היה מלכם של הפריגיים, עם בטורקיה של היום, שבימים קדמונים הוקדשה עגלת הבקר שלו לאלים, ונקשרה לעמוד בסמוך לארמון. הקשר היה כל כך מתוחכם, שאיש לא ידע להתירו. אלכסנדר מוקדון, בימי עלומיו, יצא לנופש שם בפריגיה, שם עמדה עדיין העגלה העתיקה, וחידת הקשר הוצגה בפניו. ללא אומר שלף את חרבו מנדנה, ובאיבחה אחת חתך את פקעת החבלים לשניים, והתיר את הקשר.
נער הייתי וכמעט גם זקנתי, ועשרות שנים לא הבנתי סיפור זה לאשורו. מה ה"חוכמה" הגדולה? הרי ברור שב"להתיר" הכוונה היא בעשר אצבעות בלבד. כל אחד יכול להתיר באמצעות חרב שלהבה חד. כמו בבעיות הבנייה בגאומטריה, אותן למדנו כולנו בבית הספר, כשברור שמותר רק סרגל חלק, ומחוגה. אם תלמיד משתמש בסרגל עם שנתות אז המורה נותן לו "בלתי מספיק". פשוט.
והנה דומני שלאחרונה התבררו לי הדברים, שהם באמת חמקמקים. וההבנה באה לי בזכותה של שרת התרבות שלנו, הגברת מרים רגב. אבל לפני זה אני עוד שאלה, בקשר להתנגשות שהייתה לפני כמה חודשים בין אותה
מירי רגב ובין אמני ישראל, בעניין סמכות התיעדוף במימון הממשלתי של אומנים ואמנות. איש התיאטרון הוותיק
עודד קוטלר עלה על בריקדות, ובפה מתיז קצף גרס שכלל מצביעי הליכוד הם "בהמות" – דבר שגרר גינוי מיידי אפילו מטעם חברי כנסת מן השמאל. ומבול הדברים שנשפכו בתקשורת על פרשה זו, לפחות המבול שהגיע לפתחי, לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת לתופעות של ההתנגשות הזאת ה פ ע ם. כי מה היה כאן חדש? הרי חריגות כאלו של פוליטיקאים מן הימין מן הטעם של ועדות התרבות, להקות הליברלים, קומיסרים של האקדמיה – היו רבות גם בעבר. למשל – בימיה של שרת התרבות הקודמת, הגברת לבנת. וכבר מזמן נאמר על מצביעי הליכוד "צ'חצ'חים" (טופז המנוח), "אספסוף" (גב' תקוה דיין), "פרימיטיבים" (גרבוז), ועוד. אז מה נזעק קוטלר עכשו? מה גרם ל"גברת הראשונה של התיאטרון" לשסע את נאום השרה כשהיא צועקת מן היציע כאחת הריקות? ועוד – בראיון מקיף שנתראיין קוטלר מיד לאחר האירוע הוא אמר "גם אני בהמה", ובה בעת סירב לחזור בו מן ההתבטאות המרעישה והמקוממת על הליכודניקים. מהו פשר הדברים האלה?
העליון והמנצח
טוב, דבר אחד בולט שניתחדש הוא אישיותה המיוחדת של רגב. זו איננה לבנת. זוהי לבנת-טורבו, מודל חדש לגמרי. אך מעבר לסגנון והחיצוניות, לבנת, כמו כל שרי הימין, לקחו עד עתה בתור נתון ששיפוט תרבותי ואמנותי, ותיעדוף מיניסטריאלי בכללו, הוא מופקד-נצח בידי השמאל, ומופקע-נצח מן הימין. ואין לזה קשר, ולעולם לא יהיה, לתוצאות הקלפי. באה רגב ואמרה – "אנחנו 30 ואתם 20!" – וחתכה את הקשר הגורדי. שיטת אלכסנדר.
עוצמת הפגיעה הזו היא אדירה. לא, זה לא רק אובדן הכוח ועמדות ההשפעה של מפריסי הפרסים. זהו מיטוט של אושייה בתפיסת הזהות העצמית. כי כל אימת שיצא השמאל מפסיד בקלפי, היה מנחם עצמו שאיכותית ותרבותית, הוא בכל זאת העליון והמנצח. היה מבקש גדלות לעצמו, בינו לבין עצמו, שהוא מסכים למשחק הדמוקרטי, שבו איננו ממש מאמין. לו היו הדברים כפי שהם צריכים להיות, היו הקולות בקלפי משתקללים לפי מעלת בעליהם ותרבותם, ואז ברור שתמיד היה מנצח השמאל. ונחמה, וגם ראייה היא, שוועדות ההפרסה והתיעדוף התרבותי נשארות בידי זרועות השמאל, ועל המיניסטר והמנגנון רק לקיים.
ושינוי הסטאטוס רב המשמעות, ההיסטורי הזה, לא נעשה באמצעות איזה מהלך עמוק, מושקע או שיטתי של הצד השני. הוא נעשה באיבחת רגע. שלילת האמונה הנ"ל של השמאל (כמובן אמונה מופרכת לחלוטין לפי כל אמת מידה לוגית או מדינית), שהיא גם הרסנית מבחינת השמאל לגבי המצב בשטח, איננה דבר מסובך לנסחו ולומר אותו. רק צריך היה לנסחו ולומר אותו! הוי! אריתמטיקה של פעוטות: כאן 30 וכאן 20.
ואת זה חש קוטלר אינסטיקטיבית. איך ברגע קטון עף מידיו קלף הג'וקר, מבלי יכולת חזרה וערעור. הקלף ששיחרר אותו תמידית ממחשבת עומק, מרפלקציה, ומהעמל והמאמץ הכרוכים בשיכנוע חברתי. תגובתו הייתה אימפולסיבית, גסה. ולהכרתו המאוחרת, והנכונה, הייתה זו תגובה לא ראויה בשקפה חוסר שליטה אופייני לבן משרתים, ולא לבן אדונים. וזהו פירושו של "גם אני בהמה". אבל כל זה, המתייחס לדידו של קוטלר למעידה רגעית, אין בו כדי לשנות את תפיסת היסוד האדנותית שלו, ועל כן בה- בעת הוא "לא חוזר בו".
אגדת הקשר הגורדי חוזרת בכתביהם ומחשבתם של ההיסטוריונים וההוגים הקלאסיים, של יוצרים כשייקספיר, ושל פילוסופים כמו לייבניץ ועד לפילוסופים האקזיסטנציאליסטים בני זמננו. היסוד ה"ברוטאלי" שנמנה בה קיים, אך אינו עיקר. עניינה כדוגמה ל"חשיבה מחוץ לקופסה" גם הוא ברור, אך איננו הכל (סיפור הקשר הגורדי עמוק מסיפור ביצת קולומבוס). יש בה גם מן הסיפור על בגדי המלך החדשים, אך בהבדל יסודי, שכן בהיותו של המלך האנדרסני עירום הכירו כולם, רק גרסו אחרת מטעמי תועלת. אלכסנדר הוא זה שהחליט ברגע אחד, שאיש לא פירש בפניו את "חוקי" החידה, ש"ברור" שהם מחייבים. והמוסכמות שחייבו מקדמת-דנא את כל פרחי הכהונה הפריגיים – אינן אלא מצע של עובש מבחינתו. או אז האלטרנטיבה פשוטה, והפגנתה – חותכת.
ואיך כל זה קשור לטראמפ? עכשיו זה די ברור ואותו אפרט, ברשות האכסניה, בהמשך.
