באנו חושך לגרש

זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו, כי בא עת, הגיע מועד. יום עיר ציון בו נעלה את מעוז קדשנו אל ראש שמחתנו. אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני. ביום זה נישא מבט אל עתיד טוב יותר, טוב לכל, עתיד ירושלים הבנויה, פסגת כל תקוותינו, העיר שחוברה לה יחדיו ואשר עוד תוסיף ותתחבר ותחבר ותאחד ותאגד תחת שמי התכלת שלה את כל בית ישראל לכדי אגודה אחת, עד היום ההוא בו כל ישראל לא רק בשורש נשמתם כי אם גם במציאות חייהם יהיו באמת ובתמים חברים. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחי השבטים כולם גם יחד בסוכה האחת, סוכת השלום אשר לשולמית, סוכת בן דוד המתקוממת ומתכוננת לנגד עינינו ונוסכת אורה עלינו בקבץ צור ישראל את נדחי עמו מכל קצות תבל ובהשיבו שיבת ציון, ברוך בונה ירושלים.

והנה, ארץ ישראל נקנית ביסורים ולא על-נקלה נבנית עיר ציון. עודם ישנם מעקשים ומפריעים רבים וגם צוררים המעכבים ומעכירים את מעשה הבניין ועצם העניין. האנטישמיות מבית היצור העמלקי אשר צררה בזדון ובמשטמה את פזורת קהילות ישראל לאורכה ולרוחבה של גלות קשה בת כמעט אלפיים שנה ואשר פגעה בנו רבות אך ורק בשל עצם היותנו יהודים, האמנם ירדה קרנה? האמנם סר חינה בעיני הגויים ההם לאחר שואת עמנו הנוראה ומאז קום מדינתנו? הנה כי כן, בשנים האחרונות החלה אנטישמיות זו לצוץ מחדש אי-פה אי-שם לאחר שהוחבאה היטב במרתף איזה זמן. וביתר שאת, יתר עזות מצח, יתר חוצפה, היא באה לביטוי ומיצוי ב-42 השנים האחרונות, כמניין שנות קיום מדינת ישראל, בתחפושת-מסכה נושנה-חדשה של אנטי-ישראליות.

אמת, מלחמת מאה השנים ישראל-ערב יסודה שטחי, על פני השטח, אין שורשה עמוק. היא נובעת ישירות משיבת ציון שלנו ומאי-השלמת האוכלוסייה הערבית בארץ והמדינות השכנות – ולאו-דווקא 'האומה הערבית' - עם שיבת ציון זו, עם כניסת ישראל לארץ קודשו ההיסטורית והתבססותו בה, ארץ השייכת כטענת הישמעאלים ל'מרחב הערבי'. והנה, בתהליך רב-שנים מעמיק היסוד אט-אט, מתרחב ומתחזק, הולך השורש ומסתעף מדי רגע, שעה, יום ושנה: כי לא באומה הערבית אלא בעולם המערבי יש לחפש ואזי אולי גם למצוא את הסיבות לתהליך כמעט פתולוגי זה. בקצב מתגבר מתנהרת ומתנקזת בתקופתנו האנטישמיות העמלקית על קצפה הצפעוני ומתועלת בתרעלת-רוח ובערלת-לב רעולת-פנים, הישר מעומק שאון זרמי רפש נפש נוצריים תת-קרקעיים, ממש אל פני השטח, אל מאבק ישראל-ערב בימינו אנו. ואכן, דווקא העולם הנוצרי הנקרא 'מערבי' הוא אשר יותר מכל אינו רוצה, אינו יכול ואינו מוכן להשלים עם העם היהודי ומדינת ישראל.

בראש וראשונה, הנצרות אינה מסוגלת להשלים עם קיום היהדות במרחב הרוחני ושלטונה המוחלט בו. קל וחומר שאינה יכולה להשלים עם קיומה של מדינת היהודים בארץ ישראל היא מדינת ישראל, באשר עצם קיום זה מבטל את הגיונותיה הבסיסיים ביותר של משיחיות השקר בת אלפיים השנה הקרויה 'נצרות': שיבת ישראל לארצו והופעתו המדינית המחודשת כלאום עצמאי בזירה הבינלאומית כאשר הוא שוב עושה היסטוריה ופועל עליה ובה, שיבה זו היא עצמה הופעת הרוח האלוהית, תופעת הרוח הענקית אשר עצם התהוותה והווייתה מאירה מחשכים בני אלפיים שנה ומוכיחה את משיחיות השקר הנוצרית במערומיה ככלי ריק חסר מעמד, תוכן, טעם וערך, באשר את הגיונותיה השקריים ביססה על הטענה הנבובה והרקובה שעם ישראל, עם עולם, סיים את פועלו בהיסטוריה. והנה, לא היא.
שיבת ציון, תכונת הזמן אשר ממנה נובע אורו, הנפרסת זה כבר על מאה שנים ויותר, שיבה זו אך טבעי הדבר כי בהיותה נושאת את אבוקת אור התמיד, אף תגרום זעזוע גדול ואת ניסיון התגוננותם והתנגדותם הנחרצת של כל כוחות השקר העולמיים, כוחות השחור והרשע המטאפיזי, כוחות החושך והרע הפיזי. ואולם אנו נמשיך ונלך תמיד בשם ה' אלוהינו: אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, בידינו אור ואש, באנו חושך לגרש.

בכן, עתה זה ברור כאור ביום שמש: שיבת ישראל לארצו, לערש הולדתו וצמיחתו, מרבד מקוריות תרבותו, מעיין עצמיות נצחו, שיבת ציון זו להתחדשות, עצמאות מדינית, התהוות מתמדת עדי התקדשות, עדי הוויית קודש לאומית כללית, תשובת עם זו אל נחלת אלוהיו היא עצמה מבשרת ומחוללת את מותה וקבורתה של התרמית העולמית, משיחיות השקר הנוצרית, ומן ההכרח שתחולל מלחמה, מלחמת מצוה רוחנית קודם לכל, מלחמת קודש ישראל בכל צוררי נצחו ההיסטוריים, בכל היסודות העמלקיים-אנטישמיים להישמדם עדי-עד. וביתר גילוי, מלחמת ישראל בכל היסודות האנטי ישראלים, במדינות ערב השכנות שאינן משלימות עם שיבת ציון וביושבי הארץ הישמעאלים, צאצאיו של אותו פרא-אדם, אשר אינם מקבלים ריבונותנו עליה ועודם פורעים ומתפרעים.

אולם בוא וראה: הגוי הזר היושב בקרבנו ואינו מקבל עליו ריבונותנו, על-מנת לפרנס מאבקו הפרוע נגד ישראל אינו מסתפק רק בתזנוני זימת נפשו ונאפופי זוהמת רוחו שלו, אלא מוסיף רשע על פשע ויונק מדי יום ביומו מזון רוחני רעיל וקלוקל המנופק מבית יוצר עמלקי אשר בקודקוד כל אחת מכנסיותיו ניצב צלב קטן מלא קצף צפעונים וארס, אשר בא אליו שליח שטן ואומר לו: גדל והיה לצלב קרס! או-אז, בעוד היסוד האנטי ישראלי השטחי מתודלק בגז אנטישמי רעיל והוא מתפרע ומשתולל ברחבי ישראל, בז לשלטון היהודי, מורד בריבונות הישראלית ושם ללעג ולקלס את חוקי המדינה, או-אז המכוון כבר גלוי וידוע לכל ואין הוא אלא השמדת עם ישראל ומדינתו חס ושלום, והשתתת ריבונות ערבית כלשהי במרחבי ארצנו, תהא זו ניאו-פלישתית פלשתינית, דרום-סורית, למי איכפת.

בקיצור נמרץ, הגוי הניאו-פלישתי המשתולל ומתפרע היום הזה ברחבי ארץ ישראל אינו רק המשך ישיר לכל המתפרעים בארץ בימים ההם כבזמן הזה. אלא עתה הוא אף יונק בגלוי ונתמך ע"י הצורר הנוצרי מבית היוצר העמלקי שהיטיב לנצל הזדמנות זו שנמצאה לו ובערמומיות אנטישמית אופיינית חבר אליו ואף התערה בדם נפשו ואשר-על-כן עוצמתו וסכנתו של אותו גוי כפולה ומכופלת. אם כן, ערביי הארץ אינם סתם עוד איזה חבורת נערים שוטים זורקי אבנים ומשליכי בקבוקי תבערה על-מנת לעוקצנו ולעוררנו מתרדמת תודעתנו כפי שיש הטועים ומטעים לחשוב ולטעון. אמור מהיום: הניאו-פלישתינאים הם-המה חוד חנית רעל הארס של משטמת זדון צלב הקרס להשמדת עם ישראל ולמחיית שם ישראל מן הארץ. גוי זר היושב בקרב ישראל כמו בשליחות השטן ולא מקבל את ריבונות ישראל המוסרית והצודקת על ארצו, בעוד הוא מנקז ומתעל אליו במלחמתו נגד ישראל את כל זרמי הזוהמה האנטישמיים, בני אלפיים השנה, מכל קצות תבל ועל-מנת לאפשר להם לבוא לכדי ביטוי ומיצוי, לכדי פורקן, והפעם באופן מדיני, אנטי ישראלי.

אגד שנאת ישראל העולמי על חבר מרעיו הניאו-נאצים בכלל, היורונאצים, האיסלאמונאצים והפלשתינאצים בפרט, מכנה בקוסנזוס עמלקי מקיף את מלחמתו בזמן הזה נגד ישראל 'אינתיפאדה'.

החלושים, הרפוסים והחנפנים שביננו, ובראשונה סוגדי סמאל וחבר שקר התקשורת, חסרי הנאמנות התודעה היהודית, אימצו כטוב ליבם ברגע העכשיו, בכוס השיכר ובתת-תרבות הניכר, את המינוח הערבי הזר שהודבק למאורעות. הווה אומר, בשל דלדול משאביהם הרוחניים וחיוניותם היהודית, באו עד ניכור גמור לעצמיותם ואיבדו חוסן נפשם. כתוצאה ישירה מכך הם הפנימו זה מכבר את הפרספקטיבה הערבית, את נקודת המבט של האויב על המאורעות, את הערכתו, את סולם הערכים שלו, אשר אותו השתיתו על המציאות ואשר על כן מכנים המה את ההתפרעות הערבית המופרעת בלשון הקמים עליהם עצמם 'אינתיפאדה', ומכאן אף נובעת התייחסותם האוהדת ל'התנערות' האויב והזדהותם עם 'ניעורם' שלהם עצמם ושל בני עמם. כי הנה, יהודי שאין לו חוסן תרבותי משלו, ממקורותיו, ואין חוסן אלא תורה, יהודי שכזה הולך אט-אט מתקופף ומתכופף, ותהליך התכופפותו אינו אלא תהליך אימוצו והפנמתו את הגיונותיהם והנחותיהם של כל שונאי ומבזי ישראל, שונאיו ומבזיו שלו עצמו, עד כי לא נותר לו אלא לתת את הלחי השנייה, ממש כאותו הנפל ההוא, הסקס-מניאק מנצרת. במה זה נקרא יהודי?

בכן, אין לך עובדה חזקה יותר המאשרת את התדרדרותה של תודעת קיום וניצחון בעם, בכל עם, מאשר עצם קבלתו והפנמתו את הערכת אויבו על המתארע, על המציאות ולו גם זו החיצונית. וביתר שאת, אין לך עובדה מוצקה יותר המוכיחה ומאשרת את משבר הערכים החמור הפוקד את העם היהודי היושב בציון מאשר עצם הכניעה בלא תנאי לפרספקטיבה הערבית, להערכה הפלשתינית ולשטיפת המוח התקשורתית על רעליה החריפים, כניעה הבאה לביטוי ומיצוי חברתי ומדיני בבלבול המוחין, ערפול המחשבה, טשטוש הלשון והססנות המסה והמעש היהודי בארץ ישראל בעת הזו. וכל כולה של כניעה זו ניתנת לתמצות בהערכה אחת, במילה אחת, והרי היא לפניכם ובתוככי נפשכם: אינתיפאדה. בלא מרכאות.

החמור והנורא מכל הוא שלא רק הרפוסים והחנפנים אשר בקרבנו אימצו את נקודת המבט וההערכה הערבית הניאו-נאצית על מאורעות המציאות הנגלית, אלא שנגע ממאיר זה אף החל לחלחל אל תוככי הגרעין הקשה של העם היהודי היושב בציון, אל רבדיה הפנימיים של החברה התורנית לאומית המובילה בדין את עם ישראל במאבקו לשיבה ולשחרור עצמיות רוחו וארץ חמדתו. הא כיצד התדרדרנו והגענו למצב כה חמור עד כי גם אותם הניצבים על סלעי רוחה האיתנים של היהדות, בפנימי פנימיות התורה, נפעלים מן המציאות החיצונית במקום שיפעלו עליה ובה, ונוקטים במסה ובמעש, בכתיבה ובדיבור לשון 'אינתיפאדה' וכך מאמצים, במודע או שלא במודע, את ההערכה הערבית על המאורעות? ואבוי, תחת שיפעלו להדברת הנגע, עושים אף הם, שלא במתכוון, לקיבועו והשרשתו.

במצב עגום זה לא נותר לנו פשוטי ישראל, כי אם לשוב אל נקודת ציון, נקודת המבט הישראלית הנצחית, ולשאול בלשון דוד מלכנו, מי זה הבייקר הערל הזה המנאץ ומאיים על בית ישראל? מי זה הבוש הזה המנבל פיו ומבקש לנוול את עם ישראל? ומי זה הפלשתינאצי ההוא, ערל הלב רעול הפנים, רוצח הנשים והילדים, יאסר ערפאת, המחרף ומגדף את מערכות ישראל, מערכות אלוהים חיים?

והנה, לא אלמן ישראל. תורתנו, תורת אלוהי ישראל, היא הגילום הרוחני העליון של כל היצירה מאז ועד עולם. מצוות התורה לעם ישראל ולאדם מישראל, כולן בהכרח מוסריות לעילא ולעילא באשר מקורן באידיאה המוסרית העליונה המהווה אף את מקור סמכותן. רק נפל ועלוב נפש ינסה באפסיותו להטיל ספק במוסר ובצדק העליון. נפל שכזה אינו תופס כי באשר הוא מנסה לערער על מוסריות התורה וצדקת ישראל עם-האלוהים, אין הוא מערער אלא רק על צלם אלוהים שבו עצמו. עניין זה בדיוק הוא הגורם לכל עם הנלחם בישראל ולכל גוי המרים ידו על אדם מישראל רק משום שישראל הוא, לאבד כל צלם אלוהים ולהידרדר עדי עוולה נפשעת וטירוף חייתי.

הנה כי כן, אותה התורה עצמה שמצווה עלינו 'כבד את אביך ואמך', 'לא תרצח', 'לא תגנוב', היא אף זו שמצווה לנו בצדקת מוסריותה העליונה את כיבוש כל ארץ ישראל, את גירוש הזרים היושבים בה, לבטח את גירושם של הללו שאינם מקבלים ומכבדים ריבונותנו על הארץ, וכמו-כן את ההתנחלות לאורכה ולרוחבה.

התורה, נשמת חיי ישראל, רצופה ומלאה, כידוע, בדברים כגון אלה. להלן, דוגמה אחת שתברר ותבהיר לכל בר-דעת כי גירוש הזרים מארץ ישראל, ובראשונה הפורעים והמתפרעים, גירוש זה הוא מצווה מהתורה לכלל ישראל וככזה, לא רק שהוא מוסרי וצודק מכל וכל, אלא הוא עצמו, הגירוש, מוסר חסד וצדק עליון.

התורה קובעת כי כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, עליו לבצע פעולות אלה: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואיבדתם את כל משכיותם, ואת כל צלמי מסכותם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו, והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ וגו'" (במדבר לג, 52 - 54).

כאמור לעיל, לא אלמן ישראל. כיאה למי שיושב בנקודת ציון לבטח והיא טבועה בעומק נשמתו ופרשנותו, אומר רש"י, ענק התורה בכל הזמנים ומורה דרכם של ישראל, כציוני אמיתי, באופן ישיר, מדויק, חד וחלק: "והורשתם - וגרשתם". ובהמשך: "והורשתם אותה מיושביה ואז 'וישבתם בה'. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". הווה אומר, התורה ורש"י פוסקים כאחד: כאשר נכנס ישראל לארצו עליו לגרש את הזרים היושבים בארץ שאם לא כן, לא יוכל עם ישראל להמשיך ולהתקיים בארצו.

וכי למה לא? ממשיכה שם התורה: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעינכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דימיתי לעשות להם, אעשה לכם (שם, 55 - 56). אם לא תגרשו את יושבי הארץ, אומר רש"י, הם יהיו לכם לרעה, ינקרו עיניכם ביתדות ויעיקו עליכם לרוב, עד שלא תוכלו להלך חופשי בארצכם: "לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא" לשון רש"י.

ובכן, ההתפרעות הערבית בכל חלקי ארץ ישראל, סכיני ה'איטבח אל יהוד', הצתת השדות והיערות, האבנים, בקבוקי התבערה וכל השאר - הכל צפוי. כל זה נצפה בבירור בתורה עצמה וע"י גדולי פרשניה אשר חזו ברוח קודשם, בצלילות ובבהירות, את כל המתרחש בתקופתנו בארצנו: הכל נובע מחוסר תודעה יהודית מספקת ומכך שלא שמענו בקול אלוהים חיים ולא הקדמנו לעשות ולגרש בכמות מספקת במלחמת השחרור ולבטח לא במלחמת ששת הימים. אולם עדיין לא מאוחר לתקן המעוות. הכל צפוי והרשות המוסרית נתונה מאת נצח ישראל אשר לא ישקר ולא ינחם: לפי תורת אלוהי ישראל אשר מוסריותה היא עצמה המוסר והצדק העליון, מצווה על עם ישראל לגרש את הגויים מארץ ישראל: בידינו אור ואש, באנו חושך לגרש.

הנה כי כן, במלחמת קודש זו, מלחמת שחרור ארץ ציון וירושלים, מלחמת מגן דוד נגד צלב הקרס הניאו-נאצי פלשתיני, המהלך המדיני ההכרחי הנובע ממקור הקודש, מרוח עליון הבורק ורועם בשמי ישראל, המהלך המדיני הקודם בחינת אידיאה לכל דיון ומן ההכרח שאף יבוא בסופו, הוא אחד יחיד ומוחלט, אין להרהר לפניו ואחריו ואין לערער עליו: והורשתם – וגרשתם. משמע, המהלך המדיני כלעומת ההתפרעות הערבית בארץ ישראל הנובעת ישירות מכניסת ישראל לארצו על-מנת לרשת אותה כדין, מהלך זה כפי שמצווה צור ישראל וגואלו את עמו בתורתו וכפי שנפסק ע"י גדול מפרשיה, אחד הוא: גירוש.

והיה ביום ההוא לא יהלך עוד טמא וערל ברחובות עיר ציון ובמרחבי ישראל. אז נעלה באמת ובתמים את ירושלים אל ראש שמחתנו ונכונן מחדש את מכון ה' אלוהינו. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וישראל יהיה גוי אחד בארץ. ובכן, ביום ההוא יהיה רק גוי אחד בארץ, ארץ ישראל האחת והשלמה, ושם הגוי כמימים ימימה ישראל. ביום ההוא יהיה שלום.