בהיותי תושב עיר שהיתה פעם מושבה, שומע אני תכופות אנחות געגועים למה שהיה פעם, כשהחיים היו יפים והכל היה ירוק. ישנה מידה רבה של היתממות, שלא לומר צביעות בהתבטאויות אלו. ראשית, מכיוון שהן באות לאו-דווקא מילידי המקום אלא מאותם תושבים שוחרי הירוק, שהגיעו בהמוניהם והפכו את המקום למה שהוא עכשיו. שנית, מכיוון שמבעד לעיניים מצועפות נראה העבר הרבה יותר ורוד ממה שהיה באמת, ותחלואי ההווה פירושם גם מנעמי חיים מודרניים, שאותם תושבים עצמם לא יוותרו עליהם.
מכיוון שנוסטלגיה היא עכשיו באופנה, ומשחקת תפקיד גם בפוליטיקה המקומית, ארשה לעצמי לעשות קצת סדר בדברים.
נכון שפעם היו כאן שדות ירוקים, פרדסים, רפתות ולולים. אך היו גם דרכים משובשות, בוץ וריחות הזבל (אשר בניגוד לנאמר בשירים - היו די מטרידים). היתה גם מושבה פרימיטיבית למדי, עם כוכים דמויי חנויות ומקומות בילוי עלובים. כדי להשיג מוצרים או שירותים ברמה סבירה, היה צריך להרחיק אל העיר הגדולה באוטובוס מפויח. החינוך היסודי היה אולי בטעם של פעם, אך גם בתנאים של פעם (והכוונה ל"חדר" מן המאה ה-19). חינוך תיכוני או גבוה היה במרחק שנות אור. בני המושבה אשר ביקשו להתקדם לאן שהוא, נשאו כנפיים ופרחו לכל עבר.
והיום - הכל בהישג יד. אבל מה לעשות, מי שרוצה סלולרי לכל זאטוט ומכונית לכל בוגר, צריך גם להסתגל לאנטנות ולזיהום אוויר. ומי שרוצה קניונים ומרכזי בידור קרובים לבית, יקבל גם פקקי תנועה ומצוקת חנייה. אם בכל זאת יש החפצים בציוץ ציפורים, מרחבים, שקט ו"מה שהיה פעם", יזדרזו נא למחוזות נידחים של המדינה בטרם תגיע הקידמה גם לשם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
