|
|
הנשיא א-סיסי, מלך סעודיה, סלמאן. [צילום: AP]
|
|
|
|
|
מאז הוקפא המשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית, עלתה אצלנו לסדר היום נוסחת פלא חדשה שמילת הקסם שבה היא "אזורי". יש לנוסחה הזאת וריאציות שונות. אחת היא "הסדר אזורי" שבמסגרתו יהיה הסדר עם הפלשתינים; שנייה מדברת על "הסדר ביטחוני, או "ברית ביטחונית", או "השתלבות ישראלית בהתארגנויות ביטחוניות אזוריות" נגד ארגוני הטרור הקיצוני ונגד אירן. ישנה גם וריאציה השמה את הדגש על "היוזמה הסעודית" כחלק מאותן בריתות שתפתורנה אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. כל הוריאציות מדגישות שמדובר במדינות ערב "המתונות" (כלומר, מצרים בראשות סיסי, ירדן, סעודיה ונסיכויות המפרץ, ואולי מרוקו), וכי נוצרה עכשיו הזדמנות אסטרטגית היסטורית, נדירה, לבצע את הוריאציות הללו. רק צריך קצת אומץ, קצת יוזמה ישראלית, ובא לציון גואל וגם למזרח התיכון, וגם לפלשתינים (עם חמאס או בלי חמאס של עזה).
אין צל של ספק שכל הזירה הגיאופוליטית שבמזרח התיכון עברה שינוי יסודי. היא שונה לחלוטין מזו שהייתה לפני 2011; על פני השטח נוצר מפגש אינטרסים בינינו לבין סעודיה ונסיכויות המפרץ מול האיום האירני; האינטרס הביטחוני-אסטרטגי שלנו בשלמות ממלכת ירדן, מול ארגוני איסלאם קיצוני, והשיעה, רק התעצם; והקשרים הביטחוניים-אסטרטגים שלנו עם מצרים מול החמאס, מול המדינה האיסלאמית בסיני ומול ה"אחים המוסלמים" - רק התהדקו. הנקודה הארכימדית היא סעודיה. היא היום המובילה והמנהיגה היום של העולם הערבי הסוני, והיא זאת העומדת בקו החזית מול אירן והשיעה.
והטיעון שלי הוא זה: הסיכוי לשיתוף פעולה ביטחוני גלוי ורשמי (להבדיל מחשאי) עם סעודיה הוא נמוך ביותר; הסיכוי לברית אזורית שאנו חלק גלוי ממנה הוא כמעט אפסי; הסיכוי ש"המדינות הערביות ה"מתונות" יכולות להגמיש את עמדות היסוד הפלשתיניות הוא קלוש מאוד.
והרי חמש סיבות טובות לכך:
ראשית, סעודיה וכל גרורותיה לא ירצו אותנו כבעלי ברית גלויים. סיפור אחר לגמרי הוא סיוע חשאי בצורותיו השונות. אנחנו כבר סייענו לסעודיה בשנות ה-60 של המאה שעברה שעה שנלחמה נגד מצרים של נאצר בתימן. אנחנו אפילו סייענו בזמנו לבית המלוכה הסעודי בפתרון בעיות אורולוגיות קשות. אני מניח שגם בימינו קיימים מגעים חשאיים שונים.
שנית, צריך להבין שהמאבק האמיתי המתנהל בימים אלו הוא בין השיעה בהובלת אירן, לבין הסונה בהנהגת סעודיה. זהו מאבק דתי- אסטרטגי על ההגמוניה במזרח התיכון. זהו מאבק שסופו אינו נראה. לנו אין שום חלק ונחלה במאבק הזה. רק חסר לנו להיקלע לעוד עימותים באזור?! אין לנו מספיק עימותים עם הפלשתינים?
שלישית, איך תראה הברית הביטחונית עם סעודיה, למשל, בעיני כל אלו שכל כך מצדדים בה? נשלח כוחות לגבול סעודיה? נשלח את חיל-האוויר שלנו לעזרת כוח צבאי סעודי? איך?
רביעית, יש לנו מספיק צרות משלנו לפני "סידור" ענייני האזור. מי שחושב שאם נעשה כך, נעצור את הפח"ע נגדנו, חי לדעתי בעולם מתוק של אשליות. מי שחושב שסעודיה מסוגלת להסדיר את הבעיות בינינו לבין הפלשתינים ולהניע את הפלשתינים לוותר על שיבת הפליטים או להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי- כנראה ולא מכיר את סעודיה. היא ה"אמא" של קיצוניות איסלאמית בנוסח משלה.
חמישית, מהיכן היומרה שאנחנו מסוגלים ל"עצב" את האזור, או לסייע בעיצובו? ניסינו זאת בזמנו בלבנון במחיר דמים. האם הלקח היסודי לא נלמד? ובכלל, תגידו לי: אנחנו מסוגלים ל"עצב" את חיי חברון, רצועת עזה?
כללו של דבר, ישראל צריכה להישאר ניטראלית בגלוי, לתת לאויביה לתלות את עצמם. לדעתי, אילו ישראל הייתה מודיעה כי היא מקפיאה לחלוטין את הבנייה בהתנחלויות לתקופת זמן מוגדרת (למעט בגושים) ומבצעת זאת, זה היה מועיל עשרת מונים יותר מכל ניסיונות שווא להסדר אזורי.
האם ביבי יודח? 
