הקשר ממילא לא היה חזק

מדוע החליטו יותר מ-17 מיליון בריטים לתמוך בפרישה מהאיחוד האירופי וכיצד המחנה הפורש ניצח למרות שהחל את הקמפיין בפיגור? רשת BBC נתנה שמונה הסברים, עלינו הוספנו מעט משלנו.

1. שורה של ארגונים בינלאומיים - הבנק העולמי, OECD ועוד - הזהירו שכלכלת בריטניה תיפגע, האבטלה תזנק והליש"ט תשקע אם המדינה תפרוש. וגם בתוך אנגליה נשמעו אזהרות: הבנק המרכזי דיבר על מיתון, ומשרד האוצר צפה העלאת מס וקיצוץ בבריאות. בתגובה, הציבור הביע חוסר אמון בממסד, ובנוסף לכך חלקים ניכרים ממנו חשו שהם נותרו מאחור בחמשת העשורים בהם בריטניה הייתה חברה באיחוד.

2. מחנה הפורשים טען, שפרישה תשחרר 350 מיליון ליש"ט בשבוע שאותם ניתן יהיה להשקיע בשירותי הבריאות - עקב אכילס מתמשך של השירות לאזרח בבריטניה. זו ססמה פופוליסטית ולא ממש מדויקת, אבל היא תפסה.

3. הטיעון המוצלח ביותר של הפורשים היה נגד ההגירה הבלתי-מוגבלת מיתר מדינות האיחוד לבריטניה. בין היתר הם ציינו במפורש, שלא ניתן יהיה לבלום גל של מהגרים מזרח-תיכוניים העלולים להגיע מטורקיה. סביר להניח שבתת-ההכרה, חלחל כאן מסר של פחד - לא רק מההשלכות הכלכליות, אלא גם ובעיקר מההשלכות של הביטחון האישי.

4. הציבור חדל להקשיב ולהאמין לדייוויד קמרון. תשעת החודשים של המו"מ שניהל עם האיחוד האירופי פגעו באמינותו, כאשר התוצאות שהשיג נחשבו לכל היותר לבינוניות. בתוך המפלגה השמרנית, באו חשבון עם קמרון אלו שלא השלימו עד היום עם החלטתו להקים בשנת 2010 קואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים.

5. הלייבור, שתמך בהישארות באיחוד, איבד את הקשר עם בוחריו ולא הבין את הלוך רוחם. היה זה גם כישלון אישי ענק למנהיג השנוי במחלוקת של המפלגה, ג'רמי קורביין, שממילא נחשב לאיש שמאל הלוקח את הלייבור למחוזות מהם לעולם לא יגיע לשלטון.

6. ראש עיריית לונדון לשעבר, בוריס ג'ונסון, ושר המשפטים של קמרון, מייקל גוב, פתחו מבערים לטובת תומכי הפרישה כאשר התייצבו לצידם ובמידה רבה בראשם. ג'ונסון חרש את השטח וגוב בנה את המצע והופיע באמצעי התקשורת. אין פלא, שייתכן מאוד שאחד מהם יהיה ראש הממשלה הבא.

7. המצביעים המבוגרים (בעיקר מגיל 65 ומעלה) הצטיירו כתומכים מובהקים בפרישה - והם באו בהמוניהם להצביע.

8. הבריטים תמיד התייחסו לאירופה במידה של ריחוק. הם לא באמת הצטרפו אליה. ברגע ההכרעה, הם בחרו לחתוך את הקשר - שלא היה הדוק מדי ממילא.