בהתאם לאמנות שישראל חתומה עליהן עם שורה של מדינות, נתיני מדינות רבות פטורים מצורך בקבלת אשרת כניסה לישראל. אלא שהחוק מאפשר לנציגי ביקורת הגבולות לעכב בנמל התעופה כל אדם ולערוך לו תשאול באשר למטרות ביקורו. ככל שנציגי המדינה מתרשמים, כי קיים חשש שכוונתו השתקעות לא-חוקית בישראל, מסורה להם הסמכות שלא להכניסו ארצה ולגרש אותו למדינה שממנה הגיע.
אותם כללים חלים, ואולי ביתר שאת, לגבי תושבי חוץ שהם בני זוג של אזרחים ישראלים. הדבר יישמע לכם כאבסורד, אך כזאת היא המציאות: אפילו כאשר מדובר במבקרים הנשואים לישראלים, אין להם זכות אוטומטית להיכנס לישראל מכוח הנישואין. להפך. כאשר מגיע לישראל זר שמצוי בקשר זוגי עם ישראלי, נציגי רשות האוכלוסין מיד מעכבים אותו ומתשאלים ביחס למטרת ביקורו. אם מתברר שמטרת הביקור להשתקע בישראל, אותו זר לא יורשה להיכנס. בהתאם לנוהל של משרד הפנים, ייאלצו בני הזוג להגיש מראש בקשה מסודרת כאשר בן הזוג הזר נמצא בחו"ל. התוצאה אבסורדית: בני זוג שרוצים להיות יחד ולהוכיח לרשויות בישראל, כי הקשר ביניהם אמיתי, ולשם כך נדרשים להציג שורה ארוכה של ראיות לעוצמת הקשר, דווקא מנועים מלהיות יחד בישראל.
אם אותו זר מסביר בתשאול שבשלב זה אין לו כוונות להשתקע אלא הוא מנסה לבחון את הקשר הזוגי, סיכוייו להיכנס לארץ גבוהים יותר. מכל מקום, זר המגיע לישראל שטוען להיותו בן זוג של ישראלי, חייב לשכנע את נציגי משרד הפנים בנמל התעופה שזה אומנם המצב. אלא שהמציאות מלמדת, כי נציגי הרשות, שבידם בכוח שלטוני רב, מנצלים אותו פעמים רבות בשרירותיות. כל זר נתפס בעיניהם כמי שמבקש להשתקע בארץ שלא כדין, או לקנות בישראל מעמד על בסיס מידע שקרי. נדירות הן ההחלטות השיפוטיות שמעמידות למבחן אמיתי את דרך קבלת ההחלטות של נציגי רשות האוכלוסין ביחס לזרים, ולרוב החלטות המדינה מקבלות הכשר.
בגלל המודעות
יש גם יוצאי דופן, וביניהם נמצא פסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר
מיכל אגמון-גונן (8.6.16). מדובר היה בבני זוג נשואים, הישראלי אולג קורפן ואזרחית אוקראינה, שהיו מצויים בהליך של הסדרת מעמד בישראל, כאשר בת הזוג נמצאת בחו"ל והגבר בישראל. האישה, אלה קורפן, הגיעה ארצה מספר פעמים כדי לבקר את בן זוגה, כל פעם לביקורים קצרים, יצאה מתחומי המדינה בהתאם לתקופות האשרות שניתנו לה ולא הפרה כל תנאי.
כאשר הגיעה בשלישית לנתב"ג במאי 2012, שוב כדי לבקר את בן הזוג, נציגי רשות האוכלוסין סירבו להכניסה. באותו זמן היה בידיהם מידע שמסר עורך דינה של גרושתו של אולג, לפיו אלה פרסמה באתרי אינטרנט מודעות שבהן היא מחפשת עבודה בישראל, ומודעות שבהן היא מחפשת בן זוג יהודי לנישואין פיקטיביים. בתשאול הכחישה אלה תחילה שבכוונתה לעבוד בישראל, אך לאחר מכן הודתה שפרסמה את המודעות וטענה שעשתה זאת בשל תסכול שנבע ממשבר ביחסיה עם אולג, ומשום שלא רצתה ליפול לנטל עליו. בסיומו של התשאול הוחזרה אלה לאוקראינה.
אולג נסע לבקר את אלה באוקראינה, וכעבור שנה השניים נישאו בחו"ל. אחרי הנישואין הגיעו בני הזוג לישראל, ומקץ חודש פנו למשרד הפנים בבקשה להסדרת מעמדה של האישה בישראל מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. הם תמכו בקשתם בשורה ארוכה של ראיות, ובהן תמונות המעידות על נישואיהם וחיים משותפים, מסמכים המלמדים על חופשות משותפות, מכתבים של קרובי משפחה וחברים המעידים על אהבתם ועוד. חודשיים אחרי שנערכו לשניים ראיונות בלשכת רשות האוכלוסין, נדחתה בקשתם בנימוק שלא הוכח שהקשר ביניהם אמיתי.
בלי נימוק, עם טעויות
השופטת אגמון-גונן ביטלה את החלטת המדינה, באומרה שהחלטת משרד הפנים לא הייתה מנומקת דיה והתעלמה מהראיות שהוצגו. נציגיו זקפו לחובת אלה את העובדה שהייתה נשואה ארבע פעמים. אגמון-גונן קבעה שמדובר בטעות של משרד הפנים, כאשר אין במידע זה כדי להשליך על-כנות הקשר בין בני הזוג. עוד קבעה, בניגוד לעמדת משרד הפנים, כי לא היו סתירות מהותיות בעדויותיהם של השניים: לא סתירות ובוודאי שלא מהותיות, כלשונה.
אגמון-גונן הזכירה לנציגי המדינה את שאולי נשתכח מהם. "הליך מינהלי הוגן", ציינה, "מבוסס על כמה אדנים. הראשון שבהם הוא תשתית עובדתית ראויה למעשה או להחלטה המינהלית". במקרה זה נפרשה בפני משרד הפנים תשתית עובדתית מוצקה ורחבה, אלא שנציגיו החליטו להתעלם מהעובדות כאילו לא היו. "מבחינת הנטל המונח על הרשות לבסס את החלטותיה על בסיס עובדתי ראוי, נקבע כי נטל זה כבד יותר כשההחלטה המינהלית עלולה לפגוע בזכויות אדם. במקרה כזה מדובר בנסיבות המחייבות את הרשות המנהלית להציג תשתית ראייתית מוצקה ומשכנעת יותר להחלטתה או מעשיה", היא אומרת.
בתום הבירור קבעה אגמון-גונן, שהמדינה לא שקלה את הראיות שהיו בפניה, לא בחנה אותן לעומק, נטפלה לזוטות, ייחסה לבני הזוג סתירות שלא היו, לא פעלה להשגת ראיות נוספות ולא שקללה את כל הראיות בצורה הנדרשת ממנה. לכן בית המשפט ביטל את החלטת המדינה, הורה לה להנפיק לאלה אשרת כניסה ולפתוח בעניינה תיק איחוד משפחות, וחייב אותה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל.
חשוב להבין שהנסיבות שתוארו בפסק הדין אינן חריגות, והתנהלות המדינה באותה פרשה - התנהלות שזכתה לניתוח מדוקדק על-ידי אגמון-גונן - אופיינית לתיקים רבים. אלא שבמקרה זה התמזל מזלם של בני הזוג שהתיק הגיע לשולחנה של שופטת שמוכרת בחריפותה, בשקדנותה ובאומץ ליבה, לא נותנת קארט-בלאנש לנציגי המדינה, ולא מוכנה להכשיר כל החלטה מינהלית בלי לבחון את מידת סבירותה.
