פוגעים ומסמנים

מאז ומתמיד השתדלו מפקדים בכירים בכל רחבי העולם לסמן את המטרות אחרי הירי ולא הסתכנו חס וחלילה לסמנן מראש. כך גם איגרת הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, לרגל עשור למלחמת לבנון השנייה.

נתחיל מהבסיס: צבאנו מקרטע מתחילת שנות השישים, ואולי עוד מקודם, ומכסה על ערוותו במלל יצירתי, עז ונמרץ. במלחמת ששת הימים ניצח חיל-האוויר, וברוב קרבותיו השיג צבא היבשה ("הצבא הירוק") הישגים בינונים ומטה מול צבאות נסוגים של הערבים. במלחמת ההתשה הביס הצבא המצרי את אוגדה 252 על גדות התעלה, וחיל-האוויר כשל מול מערכים מצריים נ״מ, שתוגברו בעוצבות רוסיות. במלחמת יום הכיפורים היה, לכל היותר, ניצחון פירוס ישראלי, ומלחמותינו בלבנון מסוף שנות השישים היו אסון מדהים ומתמשך, רווי שכול וכישלון.

חלק מהכישלון ארוך-השנים נובע מאי הפקת לקחים ממלחמותינו. כלומר, שילמנו יקר מאוד בדם, בכאב ובשכול, ולא השתפרנו כלל. אדרבה, הכישלונות נשנים בכל מלחמותינו כאילו זו מסורת מקודשת. הפקת לקחים והדחת מפקדים שכשלו הנן פעולות הכרחיות וצמודות. בלעדיהן שוקט צבא על שמריו ומתנוון.

העם היושב בציון

יש הרבה תירוצים מדוע אין מפיקים אצלנו לקחים - ובראש ובראשונה כדי למנוע פגיעה במפקדים בכירים מאנשי-שלומנו. חקר קרבות מעלה כשלים (עניין ברור לחלוטין), ויכול להתפרש כאי-אמון בפיקוד ר״ל. גישה אחרת, אופיינית לא רק למקומותינו, מספרת, שניצחנו, ואין כל טעם לחטט בפצעים. יתר על כן, הבדיקה יכולה להכאיב למשפחות השכולות.

מלכתחילה ידעו מפקדים - גם אצלנו - שחשוב לספר על ניצחונותיהם ועל גבורתם. ביחסי ציבור נהוג לחשוב, שיש יתרון ניכר לנכנס ראשון לזירה שקובע את הסיפר (נרטיב). מאז שלהי שנות השישים מבוסס צה"ל בערבות לבנון, ולפעמים שקע עד צווארו בבוץ הלבנוני. מלחמת לבנון השנייה הייתה דוגמה טראגית לאי-מוכנותו למלחמה, לאי-ידיעתו הבוטה על האויב ולאי-כשירות מפקדיו ומפקדותיו. במקום להפיק לקחים עסוק הצבא ביחסי ציבור, שנועדו להסתיר מהעם היושב בציון את כישלונותיו, שנשנו במבצעיו המדהימים ברצועת עזה.

רא״ל איזנקוט ממשיך את השיטה, שנועדה למנוע הפקת לקחים, כדי להגן על אנ״ש. איגרתו מלמדת היטב על הגישה, שתבטיח את הישנות הכישלון. הוא מתפאר בשקט בלבנון, ואינו מזכיר שהיה לנו מזל רב שחיזבאללה טבע עד צווארו במלחמת האזרחים בסוריה (ועד אז התבצר והתעצם בקנה-מידה חסר-תקדים). הרמטכ"ל גם מתעלם מכך שלפני לבנון השנייה היה שקט ושגשוג בצפון, שבחסותם בנה חיזבאללה את מערכיו ב״שמורות הטבע״, שהפתיעו את עוצבותינו.

זחיחותו של איזנקוט מפחידה אותי, ומזכירה לי את דברי הרהב של רא״ל דוד אלעזר בכנס הצנחנים, יומיים לפני תבוסתנו במלחמת יום הכיפורים.

ולסיכום - רא"ל איזנקוט ואלופי צבאנו בחמשת העשורים האחרונים לא ניצחו מעולם שום אויב (פרט למשרד האוצר בוויכוחים על תנאי השירות הדשנים של אנשי הקבע וגמלאותיהם). לפיכך, אני מפקפק האמנם יודעים איזנקוט ועמיתיו להכין צבא ומטכ"ל, שינצחו במלחמה. אדרבה, המטכ"ל בסיוע יועציו המציא חדשים לבקרים שפה מטורפת, שמכסה על הרצון לא לנצח את האויב. כפי שאמר פעם אחד מגאוני צבאנו כיום, שניצחונות המיטו עלינו רק צרות.