החלופה ל
חזקת הגיל הרך חזקת הגיל הרך תבוטל. זאת רק שאלה של זמן. בכל זאת, חוק משנת 1962, הקובע שילד שהוריו התגרשו יהיה בחזקת אמו על בסיס מגדרי בלבד וללא כל בחינה של טובת הילד, אינו ראוי ואינו מתאים לתקופתנו, ויש לבטלו בדיוק כפי שעשו זאת מזמן כל מדינות המערב.
ועדת שניט היא ועדה ציבורית מטעם משרד המשפטים שדנה בנושא ואכן המליצה לבטל את חזקת הגיל הרך. אך הדיון הציבורי, הן בתקשורת והן בכנסת, לוקה בהבנת מהות המלצות הוועדה באשר לחלופה לחזקה שתבוטל, אם מחוסר התעמקות בחומר ואם עקב מניפולציה של המתנגדים לביטול החזקה, אשר פתחו בקמפיין אגרסיבי למציאת "החלופה הנכונה" מתוך מטרה שחברי הכנסת לא יאמצו את החלופה הכה פשוטה, הגיונית, ברורה, נכונה, אך הכה שונה מחשבתית, עליה המליצה הוועדה.
החלופה לחזקת הגיל הרך חייבת להיות כזו שתצמצם ככל שניתן את מריבות ההורים הגרושים ושתביא לשינוי חברתי. ביטול חזקת הגיל הרך משמעו ביטול החשיבה הארכאית לפיה "ילד שייך לאמא". הענקת הגדרה זהה להורים יש לה משמעות עצומה לשיתופו של האב בהורות על הילד, בהקלת נטל עול גידול הילדים מעל כתפי האם, ובהבנה של שני ההורים שאין הורה ששולט בילד ויכול לעשות בו כרצונו. פועל יוצא הוא שינוי הנורמות החברתיות ביחס למקומו של כל אחד מההורים בחיי ילדיו. קבלה רחבה יותר של נשים כעצמאיות וקרייריסטיות, וקבלה רחבה יותר של אבות כמטפלים ומעורבים בגידול הילדים. וכמובן הטמעת ההבנה שלילד מאוד חשובים שני הוריו גם יחד כמקדמים את התפתחותו ותפיסתו את עצמו.
חיבור מיותר
ההמלצה לא נועדה לתקן מהמורות בכביש, אלא לסלול ולעבור לכביש חדש. הוועדה לא ממליצה על תיקונים קוסמטיים חסרי משמעות כגון שינוי גיל החזקה, פשרה פוליטית שלא רק שאינה מקדמת את טובת הילד אלא מחזירה אותנו אחורה ומרעה את המצב הקיים, והרי כיום שופטי בתי המשפט למשפחה אינם פוסקים בהתאם לחזקה אלא בהתאם לטובתו של הילד בכל מקרה ומקרה.
כיום משמורת משותפת מכילה שני רכיבים: הגדרה הורית זהה ו
זמני שהות שווים (או קרובים לכך). וזהו שורש הבעיה, החיבור המיותר והלא נכון בין הגדרת ההורים, אשר ראוי שתמיד תהיה זהה, אימא ואבא, לבין חלוקת זמני השהות, אשר חייבת להיות מותאמת לצרכים, ליכולות ולרצונות של כל משפחה ומשפחה, ומתוך כך לא תהיה בהכרח שווה.
הבעיה כיום היא שמקובל שרק כאשר נקבעים זמני שהות שווים ניתן להמליץ על משמורת משותפת, כלומר על הגדרה הורית שווה. חיבור זה הוא הגורם למלחמות ההורים. למעשה בכל המקרים בהם לא נקבעים זמני שהות שווים הגדרתו ההורית של האב נלקחת ממנו! מנתוני משרד הרווחה עולה שבשנת 2013 ההמלצות להגדרה של משמורת משותפת היו בכ-15% מהמקרים בלבד. כלומר בשאר המקרים נלקחה מהאב הגדרתו ההורית רק בגלל שההורים בחרו להתגרש!
הורים שמגיעים כיום לבתי המשפט מחויבים להשתתף "במאבק ההגדרה". מי יהיה ההורה המנצח, השולט, מי יקבל את החזקה על הילדים ומי יסומן כהורה משני, והכל בחסות ובעידוד המדינה אשר שולחת את ההורים למלחמה המיותרת. זהו לב המאבק בין ההורים. ברגע שחוקי המשחק ישונו, ולשופטים לא תהיה סמכות לקבוע הגדרה הורית כזו או אחרת, המדינה מחבקת את שני ההורים והמאבק על ההגדרה תם. הוא לא יהיה בשיח. בכך פעלנו הן לטובת ההורים והן, ובעיקר, לטובת ילדיהם. אם כך, החלופה הנכונה היא בדיוק כפי שממליצה ועדת שניט: הפרדה מוחלטת בין הגדרת ההורים לבין חלוקת זמני השהות. חלק מחברי הכנסת סבור שביטול החזקה משמעה זמני שהות שווים לכל הילדים, כולל לתינוקות רכים אשר עדיין יונקים. כמובן שלא כך הוא. גם היום כל מקרה נבדק לגופו וכך יהיה גם אחרי ביטול החזקה. חלוקת זמני שהות שווה גורפת לכל המשפחות, אינה פועלת לטובת הילד ואינה ישימה בדיוק כפי שחזקת הגיל הרך אינה מקדמת את טובת הילד ואינה ישימה. כל משפחה היא עולם ומלואו ואת זמני השהות יש לקבוע בהתאם לפרמטרים שונים כגון גיל הילד, מרחק מגורים, רצון כל אחד מההורים, שעות עבודה של ההורים וכמובן רצון הילד בהתאם לגילו ובגרותו. והאם ביטול החזקה אומר
ביטול המזונות? כמובן שלא. כל עוד לא יאמצו את המלצות ועדת שיפמן לחוק אין כל שינוי.
אנו מאמינים שביטול חזקת הגיל הרך אשר מדירה אבות גרושים מהורותם תקדם מציאות חברתית בה שני ההורים חולקים באחריות על ילדם משום שזו תהפוך להיות הנורמה והציפיה, אך לשם כך חובה שהחסם יבוטל.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
