הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   היסטוריה  חברה ומשפחה  מדיני/פוליטי 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
"זהו האפר של בני"
17/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
בשבילם אלוויס לא מת
17/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
למה בכלל להתנדב לקרבי
17/08/2017   |   מרק בריל
 
 
 
אוספים פרסים
17/08/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
ככה ייעשה לכינוס אשר המולך חפץ ביקרו
17/08/2017   |   רון בריימן
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
חנינא פורת גיאוגרף-היסטורי  |  תגובות הצטרפות ל- VIP
"שאלת הבדואים" - עימות מתמשך מאז 1948
קרקעות נטושות [צילום: הדס פרוש/פלאש 90]

מאבק הישרדותי
הבדואים לא הצליחו להתמודד עם המדינה שהפקיעה קרקעותיהם ומסרה אותן לעולים החדשים, עיירות, כפרים וקיבוצים שהועלו להתיישבות בנגב והושקע בהן הון אדיר. עד שנות השישים הם נדחקו אט אט לסייג והיו שקועים במאבק השרדותי.

ניתן היה לפתור "שאלת הבדואים" בשנים הראשונות לקום המדינה צו של מדינת ישראל שריכז אותם "באזור הסייג" איפשר למדינה לפקח עליהם ביתר יעילות

▪  ▪  ▪
רבים מאתנו היורדים לנופש בים המלח או בדרכם דרומה לאילת, שואלים את עצמם מדוע הבדואים בחרו לשבת בערים הבנויות, במאהלים וביישובים הבלתי מוכרים בעיקר בנגב המזרחי הצחיח וחסר קרקעות טובות לעיבוד? התשובה כמובן היא שזו לא הייתה בחירה שלהם אלא צו של מדינת ישראל שריכז אותם "באזור הסייג" (גוש קרקעי במזרח הנגב ושתי שלוחות קטנות האחת בצפון הנגב והשנייה רצועה צרה לאורך גבול ירדן אשר השתרע על פני כמיליון דונם מהם רק 400,00 ראויים לעיבוד) ואיפשר למדינה לפקח עליהם ביתר יעילות ולתת מקרקעותיהם הטובות בנגב הצפוני והמערבי לידי מתיישבים יהודים חדשים.

מבוא

עוד בימים שקדמו למלחמת העצמאות עסקו המוסדות הלאומיים בשאלת עתידם הפוליטי, הכלכלי והיישובי של הבדואים בנגב. בעת הקרבות ביקש צה"ל לבודדם מהמצרים והקרקעות שננטשו, הוחזקו במעמד "קרקעות נטושות" על-פי תקנות שעת חרום - עיבוד אדמות מוברות משנת 1948. לאחר החלטת האו"ם מס.194 בדבר החזרת הפליטים לישראל, החליטו ראשי השלטון כי יש לעגן בחוק את ריבונותה של הממשלה על האדמות בנגב, להלאים את עתודות הקרקע ולהתחיל במכירת הקרקע הפנויה לקק"ל. הערכות הממשל היו כי קרקעות הבדואים בנגב השתרעו על שטח של שני מילון דונם לערך ובהם רק כ-100 אלף דונם שהיו מעובדים ברציפות יותר משנה אחת. המדינה מיהרה לעגן את מהלכיה ובאמצעות "חוק נכסי נפקדים - 1950" וחוק "רכישת מקרקעין - 1953" הוחל בהסדרת הבעלות בקרקעות הנגב. כך החל גם ריכוזם של הבדואים באזור "הסייג" (כמיליון דונם ובהם רק 400,000 דונם ראויים לעיבוד) במזרח הנגב.

הבדואים כפליטים

הדיון על מספרם של הבדואים שנותרו בארץ ואלה שברחו והפכו לפליטים היה סבוך ומייגע. ברור שמדינת ישראל ביקשה להציג תמונה מינימאליסטית של פליטים (עובדה שהייתה מונעת מהמדינה לשלם פיצויים מוגדלים או לתת מעמד מיוחד לקרקעות הנוטשים) והציגה מסמכים של מומחים וחוקרים שטענו כי רבים מהשבטים נדדו פנימה, כלומר דרומה ומזרחה בנגב. המקורות הערביים וועדות האו"ם ביקשו לצייר תמונה אחרת בה עשרות אלפים של בדואים הותירו קרקעות ורכוש והפכו לפליטים בבורחם למצרים וירדן.

ההערכות המקובלות על החוקרים קבעו כי עד למלחמת העצמאות חיו בנגב כ-70,000 נפש ובסיומה לאחר שנפוצו לשטחים מעבר לקו הירוק נותר לאחר המלחמה כ-11,000 בדואים ולקראת שלהי 1950 מספרם כבר הגיע ל-יותר מ 17,000 נפש. במפקד רשמי של מדינת ישראל משנת 1951 נקבע שנותרו בנגב כ-13,000 בדואים ובדין וחשבון של ועדת הפליטים מטעם האו"ם נקבע כי בתחומי ישראל נותרו פחות מ-15,000 בדואים. נציגי השיח'ים בנגב אמרו למושל הצבאי של הנגב בשנת 1948 שהם מייצגים אוכלוסייה של 13 - 15,000 שלא כולה מתגוררת בתחומי ישראל. צה"ל קבע בשלהי 1953 כי מספר הבדואים שנותר במדינה הוא 11,000 ולהם 19 שיח'ים. על סמך ממצאים אלו, לכאורה, נזקקו הבדואים ל-300,000 דונם כמקור מחיה מספק ואותם הם קיבלו באזור הסייג. בפועל הוברר כי בסייג לא היו אזורי מרעה גדולים דיים, מקורות המים שבו דלים וברובו לא עלו המשקעים על 200 מ"מ בממוצע שנתי - תנאים שלא אפשרו מרעה וחקלאות בעל.

הקרקעות הנטושות

ראשי חטיבת הנגב ניסו למנוע מהבדואים לחבור לכוחות המצריים והבטיחו להם לשמור על זכויותיהם בקרקע, ברכוש במים ובשטחי המרעה. הבטחות אלו שימשו את ההסכם שנחתם אחר כך בין מטה חטיבת הנגב-פלמ"ח לבין קבוצת שבטים דומיננטיים באזור באר שבע. אנשי הש"י בנימין ג'יבלי וד' קרון חששו "שהמתינות" שגילו הקיבוצים כלפי השבטים תעודד אלימות, גניבות ופגיעה בדרכים והמליצו על ריכוזם בשטח מרוחק. הממשלה החליטה כי עד שירוכזו הבדואים בשטח "הסייג" יוחכרו להם קרקעות במרחבי הנגב. כשהבדואים ביקשו לממש הבטחה זו ניתנו להם קרקעות שוליות ומפוצלות על-מנת שלא יוכלו לתבוע "בעלות חזקה" בהן בתום עונת העיבוד. בקרב המוסדות פרץ ויכוח בדבר שטח הקרקעות הנטושות של הבדואים וערכן הכספי. לפי אחת ההערכות בתום המלחמה נותרו כ 1.8 מיליון דונם שעובדו קודם לכן על-ידי בדואים וערכן הוערך ב-30 מיליון ליש"ט. הערבים ניהלו תעמולה באו"ם ובארצות הברית ותבעו 60 מיליון דולר עבור כל קרקעותיהם בנגב.

הדיון הציבורי מעל גבי העיתונות, השאילתות בכנסת ונציגי מפלגות השמאל דרשו מהמדינה להרחיב את שטחי הקרקע המוחכרת לבדואים. בשנת 1950 עיבדו הבדואים קרוב ל-300,000 דונם שהניבו 6000 טון שעורה. שנה לאחר מכן עיבדו הבדואים 400,000 דונם והפיקו 8,000 טון חיטה. "רשות הפיתוח" היה הגוף שמסר להם קרקעות אלה לעיבוד בין היתר קרקעות של שבטים שברחו מעבר לגבול. ועדת הנגב בראשות יו"ר מחלקת הקרקעות של הקק"ל יוסף ויץ, לא המתינה עד שיוברר מעמדה המשפטי החדש של הקרקע בנגב והכינה תוכנית לעיבוד 13,000 דונם מן הקרקעות הנטושות כדי להכין מזון טרי עבור העולים הבאים בהמוניהם. עמדה זו אפיינה את המוסדות: עד לגמר הדיון במעמדה המשפטי של קרקע הנגב - יש לעשות את המינימום, כלומר לתת לשבטים אפשרות לחיות מהקרקע.

ריכוז הבדווים בשטח הסייג

בינואר 1949 העביר המושל הצבאי, בגיבוי ויץ והממשלה את הבדואים מזרחה מכביש באר שבע-פלוג'ה. במרס אותה שנה שירטט ויץ את שני האזורים בהם ירוכזו 11 השבטים שנותרו לאחר המלחמה: האחד בסביבות ח'זעלה (20 ק"מ דרום מערב לב"ש) אליו תוכננו להעביר 5000 בדואים, והשני שטח בסמוך לקיבוץ שובל אליו תוכננו להתרכז קצת פחות. באביב 1949 דן המרכז החקלאי בריכוזם בשטח נוסף, מזרח הנגב מתוך מטרה לקבל נגב ישראלי "נקי" ולהתחיל בו בפעולות פיתוח גדולות. על הבדואים נאסר לדבר ישירות עם הצלב האדום ולהתלונן על הגלייתם. בשלהי 1949 התברר כי העימות בין המושל הצבאי בנגב מיכאל הנגבי שביקש ליישב את הבדואים בכפרים קטנים לבין ויץ (שנתמך בעימות זה על-ידי ראשי מפא"י) שרצה בריכוזם במזרח ללא הבטחה לקרקע מתאימה ומים - הלך והתעצם.

הצעות ליישוב הבדואים

בהצעת הנגבי דובר על הקמת 12-15 כפרים עבור כ-25 שבטי בדואים. יחידת הקרקע למשפחה תעמוד על 300 דונם ותכלול בית, קרקע מושבחת וחיבור למים. הנגבי הציע לרכז את הבדואים באזור הררי ולהקיפם (לנתקם) וסביבם להקים התיישבות יהודית וכך ימנע מהם קשר עם קרוביהם או עם צבאות מעבר לגבול. ויץ הסכים עקרונית להצעה אך בפועל דרש לרכז את השבטים רק במזרח הנגב, לבנות כפרים בני 250 משפחות בלבד. ויץ הניח שהיהודים לא יתיישבו במזרח הנגב הצחיח וביקש לפרוס את השבטים באופן שתישאר שליטה נוחה של הצבא באוכלוסייה. ויץ חשש מהתנכלות השבטים לקו המים שזה עתה נבנה ולכן הציע לחצוץ בין הבדואים לקו באמצעים צבאיים. שני הצדדים ידעו כי גורל כל הצעה תלוי בהחלטת הממשלה לגבי מעמד הקבע של הקרקע הבדואית וזו הלכה והתבררה לאיטה בבית המשפט.

שאלת הבעלות על הקרקעות

בקיץ 1949 החל צוות המורכב מהנגבי, ויץ, המודד זלמן ליף יועץ ראש הממשלה לענייני קרקעות ונציג פיקוד דרום לגבש עמדה בדבר הסדרת מעמדן המשפטי של קרקעות הבדואים בנגב. זלמן ליף שביטא עמדת השלטון קבע כי את אדמות הנגב, גם זו שהבדואים נטשוה,

אין לראות כ"אדמה נטושה" לפי תקנות שעת חרום בדבר נכסי נפקדים השייכת מבחינת הבעלות לנפקדים (הבעלים הבדואים שגורשו או ברחו). ויץ תמך בעמדתו ואף הוסיף כעת גם ממשלת המנדט לא הכירה בקרקעות אלה "כמירי" (קרקע פרטית הניתנת למכירה) ולא גבו מהשבטים את המס החקלאי המאוחד. כך גם עשו העות'מאנים ועל ממשלת ישראל לדעתו לאמץ עמדה זו. ליף הוכיח כי אין בידי הבדואים קושאנים (תעודות בעלות של רישום בטאבו) ולכן על הקרקע להישאר בידי המושל הצבאי. הוועדה סברה ש"הסייג", כלומר הנגב המזרחי יהווה בסיס קיומי טוב עבור הנודדים. הבדואים לא הצליחו להתמודד עם המדינה שהפקיעה קרקעותיהם ומסרה אותן לעולים החדשים, עיירות, כפרים וקיבוצים שהועלו להתיישבות בנגב והושקע בהן הון אדיר. עד שנות השישים הם נדחקו אט אט לסייג והיו שקועים במאבק השרדותי.

גירוש והפקעה, שליטה, ריכוז ופיקוח

החל מנובמבר 1949 גורשו בדואים שנחשדו בשיתוף פעולה עם מצרים או ירדן. באותו חודש גורשו 500 משפחות לאזור הגבעות שמדרום לחברון. בחודשי החורף גורשו כ-7000 בדואים מאזור עזה ובאר שבע מסיבות ביטחוניות. באזור הנגב המערבי חדרו בדואים מסיני ונטלו מרכושם שלפני המלחמה וחלקם נתפס ואף נהרג בהיתקלויות עם הצבא. הגירוש נמשך עד שנת 1959 שאז הזהיר האו"ם את ישראל מלהמשיך במדיניות זו. חברי "רשות הפיתוח" ונציגי הצבא תמכו בריכוזם של הבדואים במזרח הנגב. בצפון הנגב הסכימו להותיר להם שטח מצומצם משום שרוב הקרקעות יועדו ליישובים החדשים. שבטים שברחו למצריים הודרכו על-ידי המצרים לשוב ולרעות בשטח המפורז והמודיעין המצרי קיבל מהם ידיעות חשובות. משה דיין שב וחזר על הטענה כי הפינוי לשטח הסייג ולדרומה מבאר שבע היה נימוק ביטחוני - שמירה על חיי ורכוש היישובים הישראלים.

תביעות הבדואים

בראשית שנות החמישים הגישו 8 שבטים תביעת בעלות על קרוב ל-100,000 דונם וכהוכחה הם פירטו את מספר בתי האבן והבוסתנים הקטנים שהיו ברשותם. כמו-כן הסתמכו על חזקת בעלות בקרקע מאז השלטון העות'מאני. מקצתם אף טענו שיש בידם קושאנים שהוחרמו על-ידי הממשלה. המדינה לא שעתה לתביעתם והעבירה לסייג 16 שבטים מהנגב הצפוני והמערבי בטענה שמעמד הקרקעות שם הוא "מוואת", כלומר אדמה צחיחה שאינה מעובדת שנים ואין עליה תביעות בעלות. תוך כדי ההתדיינות על הקרקעות החלה הממשלה במדיניות של "התקבעות כפויה" כלפי השבטים. רבים מהגברים הועסקו בעבודות כרייה, חציבה וסלילת כבישים בהנחה שהתקשרות למקום עבודה תמנע את הנדידה ברחבי הנגב. במקביל, הסכימה המדינה להחכיר לבדואים בשנות הבצורת כ - 200,000 דונם לעונה חקלאית על-מנת למנוע מהם חרפת רעב. נאום שנישא בפני הבדואים ביום העצמאות תשי"א מעיד על תפיסת המדינה המעצבת את יחסי המיעוט בנגב לשלטון:

עוד אומר המושל הצבאי (מומחה לקרקעות הנגב עמינדב אלטשולר תירגם את נאומו לערבית ונקט לשון אזהרה).. "שאתם צריכים לציית לממשלה ולשמוע בקולה, ולמלא אחרי כל מה שהיא אומרת, ולעשות כפי שיורו לכם השוטרים, הקצינים והחיילים והפקידים. ואז תשחרר לכם הממשלה את כל האדמות מן הרכוש הנטוש, תיתן לכם עבודה, תקנה לכם טרקטורים, תיתן לכם הלוואות לזריעה, תביא לכם מים עד לפתחי האוהלים, תבנה לכם מרפאות ותבנה לכם בתי ספר. היא תיתן לכולכם נעליים ותקיים אתכם ותטפל בכם ותהיו מטופחים ומעודנים עד קצה גבול היכולת. והיה אם לא תשמעו בקולה של הממשלה ולא תעשו מה שיגידו לכם - חי אללה, תאכלו חריונים, וידפקו אתכם באבי אבי אבותיכם, ומוטב לא להרחיב הדיבור על מה שיקרה עוד".

שאלת הבדואים - מאבק פרלמנטרי-ציבורי

החל משנת 1951 סירב קיבוץ שובל (שהשתייך למפ"ם) לעבד את הקרקעות הנטושות של הבדואים שברחו או גורשו ואשר את חלקם הכיר עוד קודם למלחמה. באוקטובר 1951 החליטה המחלקה הערבית של מפ"ם להתנגד להעברת בדואי צפון הנגב לראס א-זוירה בטענה שהקרקע שם נחוצה בהרבה מקרקעות צפון הנגב ואין בנמצא מים לחקלאות. השיח'

אל הוזייל, בעידוד חברי שובל,פנה אישית לשר החוץ משה שרת וקיבל רשות חד-פעמית להישאר עם שבטו בסמוך לשובל. בתשובתו של ראש הממשלה לשאילתה של ח"כ אמיל חביבי בשנת 1952, בדבר גירוש שלושה שבטים (משטח סמוך לבאר שבע) לאזור הסייג קבע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי: ראשית, השבטים חתמו על מסמך העברתם לסייג תמורת תשלום מיוחד; שנית, הייתה זו המלצה של הממשל הצבאי מתוך רצון להרחיק השבטים מציר ההברחות חברון-באר שבע ושלישית, ראשי השבטים בחרו בעצמם את אזור ישיבתם החדש בסייג ובנוסף - הממשלה חרשה עבור השבטים את הקרקעות, מילאה את הבורות במים ואף נתנה להם הלוואות לקניית זרעים. מדיונים במוסדות ההתיישבות התקבלה דעתו של ויץ שיש לבדוק טענות בעלות הבדווים על הקרקע באמצעות ספר הטאבו ובמידה וימצא טיעונם נכון - יש לפצותם בכסף או בקרקע חלופית באזור הסייג.

הגירוש - צורך ביטחוני או מדיניות

ביוני 1952 קבעה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית כי יש להחזיר לנגב את 3500 הבדואים משבט עזאזמה שגורשו על-ידי ישראל. דיין חשש מחזרתם בשל היכרותם הטובה את הנגב, מקורות המים והדרכים וניסה למנוע זאת בכל מחיר. ההסתננות של בני השבט גברה עקב כך ואף נוצלה על-ידי המודיעין המצרי להשגת ידיעות. צה"ל הציב מארבים וכרך מרדפים אך ללא הצלחה. ציר עזה חברון הפך לציר הברחות ראשי והבדואים נעו בו בלילות שעל גמליהם נשק וסחורות. בתשובה לשאילתה של ח"כ מטעם מפ"ם יעקב ריפתין שוב חזר בן-גוריון והודה כי לא ידע כלל על הגירוש והציג בפני הח"כים תעודות שבהן הסכימו בני העזאזמה לעבוד בשירות הממשל הצבאי. בספטמבר אותה שנה גורשו 132 משפחות משבט אל-סנע לירדן ודוח ממשרד החוץ קבע כי בין השנים 1949 - 1953 גורשו מהנגב כ - 17,000 בדואים שלא כולם הואשמו בהסתננות. ראוי לציין כי חלק מהבדואים שבו והסתננו לנגב. מפלגות השמאל הציגו את הגירושים הללו לא כהכרח ביטחוני אלא כתוצאה ממדיניות ישראלית שביקשה להעביר את קרקעות הנגב לבעלות ישראלית להתחיל להשקותו ולפתחו עבור ההתיישבות החדשה בלא לקחת אחריות על גורל השבטים שנעקרו מאדמתם.

משתמע מהעובדות שהוצגו לעיל, כי אם המדינה הייתה מוכנה מייד לאחר תום מלחמת העצמאות, בשנים 1949 - 1953 ליישב את 11 אלף הבדואים שנותרו על אדמתם, בכמה עשרות עיירות וכפרים קטנים (כפי הצעת הנגבי), עם כמות מינימאלית של מים, הלוואות לזריעה ותוכניות פיתוח של דרכים, בתי ספר ומרפאות - היא הייתה משיגה שתי מטרות חשובות: האחת, לא היה מתפתח הקונפליקט הבלתי גמור בין הבדואים למדינה שסלע המחלוקת היא שאלת הבעלות בקרקע. והשנייה, ניתן היה ליישב את עיירות הפיתוח, הכפרים המושבים והקיבוצים ולפרש אותם כך בנגב בלא פגיעה ממשית בהתפתחותם העתידית ובלא חיכוך עם שבטי הבדואים שנותרו על אדמתם. נראה, שאת ממשלת מפא"י, הממשל הצבאי, ומחלקות ההתיישבות של הסוכנות והקק"ל הדריך החשש (הבלתי מוצדק) שישיבת הבדואים על הקרקע תקנה להם בעלות חוקית בה ותמנע את "הפיתוח הגדול" היהודי הצפוי באזור.



לעיון נוסף

בן דוד י', "הבדווים בנגב" בתוך (מ' נאור, עורך), יישוב הנגב 1900 - 1960, עידן 6, יב"צ, ירושלים תשמ"ו.

דיין מ', אבני דרך, תל אביב 1976.

זיוון ז', עבודת מ.א. יחסי היישוב היהודי והבדווים בנגב, באר-שבע 1990.

יהל ח' וקרק ר', " הבדווים בנגב במלחמת 1948: עזיבה ושיבה, אופקים בגאוגרפיה 88, 2016, עמ' 116 - 135.

מוריס ב', מלחמות הגבול של ישראל, 1948 - 1956, תל אביב, 1996.

פורת ח', הבדווים בנגב, בין נוודות לעיור, 1948 - 1973, מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון, 2009.
תאריך:  14/07/2016   |   עודכן:  14/07/2016
חנינא פורת

מועדון הבלוגרים עוקבים: 12לקבלת רשימות חנינא פורת לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
"שאלת הבדואים" - עימות מתמשך מאז 1948
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
זמן קצר לאחר קום המדינה, קומץ קטן של אנשים עסק בשאלה העקרונית - כיצד נביא את רצון העם הזה מהכוח אל הפועל. עם ישראל חזר אל ביתו ורוצה להתקיים ולשגשג; כיצד נגיע אל המטרה ונתקרב אליה באופן המרבי עד לכדי נגיעה. והם הגיעו לתשובה המדויקת: יש להקים משטר דמוקרטי בישראל; כך נגיע לרצון "המקסימלי" של העם ונוציא אותו לפועל. קואליציה הנבנית על-בסיס בחירה דמוקרטית יכולה לתת מענה מקסימלי לרצון העם.
14/07/2016  |  אלברט שבות  |  מאמרים
בארצנו לא קיים כבר שנים רבות חינוך חינם אלא חינוך חצי-חינם. המדינה אומנם מספקת מבנים וכיתות ומשלמת שכר למורים אבל זה הכל. ספרים ועזרי לימוד, ביטוחים, משקה, חוגים וטיולים ומסיבות ומתנות למורים, הכל על חשבון ההורים.
14/07/2016  |  יהודה דרורי  |  מאמרים
בשולי הכותרות: יהב מציג: פרס לאבות הבית שיכחת פָּעוטות ברכב - שכחת, שילמת כבר חגגתם? - יומולדת צ"ג לשמעון פרס רוח מזרחית חוק זועבי בתי"ח פסיכיאטריים: זיק תקווה לאזוקים? ולקינוח פסוקו
14/07/2016  |  ציפי לידר  |  מאמרים
מרוב שמחה וששון על מינוי תשעה דיינים לבית הדין הרבני הגדול, נשכחו שתי עובדות. האחת: למעלה מעשור פעל בית הדין הזה בהרכב חסר, ובחלק מהזמן - עם שלושה דיינים בלבד. השנייה: כל הליך המינוי הוא פסול מיסודו. ושתי עובדות אלו, כפי שנראה מיד, קשורות זו לזו.
14/07/2016  |  איתמר לוין  |  מאמרים
להתלהמות נגד הרב הצבאי הראשי המיועד, הרב איל קרים, יש בעיה קטנה: הוא לא אמר את מה שמייחסים לו. מי שלא מבינים דבר בחשמל לא יתקנו קצר, אבל בנושאי הלכה - פתאום כולם מבינים
14/07/2016  |  אריאל י. לוין  |  מאמרים

פורומים
היסטוריה
חברה ומשפחה
מדיני/פוליטי
כתבות מקודמות
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט