בשנים האחרונות, בעיקר מאז הבחירות לפני כשנתיים, נפלטו מיני שדים, שהסתופפו עד אז, באורח פלא, בבקבוק אחד, אל אוויר הארץ המיוזעת שלנו. הם מתרוצצים עכשיו בינינו, כשהמדיה החברתית, לפיה כל ממזר מלך, מספקת להם במה מכובדת ולגיטימית. אני בספק אם ניתן יהא להחזירם אל הבקבוק ממנו יצאו, ובוודאי שהם לא ינטשו את הפייסבוק. אני גם לא בטוח כלל ועיקר שיש להחזירם לשם. ירצו יחזרו, לא ירצו לא יחזרו. ראש וראשון ובכיר השדים הללו הוא השד העדתי. תהיה זו טעות אם נייחס את היווצרות השד הזה וכליאתו במשך שנים רבות בבקבוק המציאות הישראלית, שהיה עשוי זכוכית משוריינת, בלתי עבירה, בלתי שבירה, לפער בין העדות. ראשית, הפער המיתולוגי הזה הולך ומצטמצם. ושנית, השד העדתי הוא קודם כל ייצור מלאכותי. מעשה ידי אדם. הוא תוצאה של העדר רגישות. של התנכרות. של מפגש, לא תמיד חם ומחבק, לעיתים אלים, פוגעני, בין שתי תרבויות, מלאות ושלמות כל אחת עם עצמה ומעצמה. אלא שהיום הן בחזקת חוטאות אחת כלפי רעותה, בשדים/חטאים של קוצר רוח, של זלזול. של התנשאות, ובעיקר, היום, בראיה היסטורית, גם בחטא של זלזול בחכמת המעשה. זלזול המכוון אל אלה שעסקו במלאכה הגדולה של הקליטה, ולעיתים, אומנם רק לעיתים, לקו גם בחטא של... טפשות.