כאשר אומרים לנו ש"אסור לערבב ספורט בפוליטיקה", מתכוונים לומר שהפוליטיקה כבר מזמן-מזמן מעורבבת עמוק-עמוק בתוך הספורט. תראו לדוגמה שלושה דברים שקשורים ישירות אלינו במשחקים האולימפיים: רצח הי"א, פציעות מדומות והאוטובוס.

נדרשו לוועד האולימפי הבינלאומי 44 שנים עד שהסכים לציין בטכס רשמי את רצח הספורטאים במינכן, וגם זה לא במסגרת המשחקים אלא לפניהם. מה זה אם לא פוליטיקה, אם לא רצון לברוח מהצורך לומר מי ומדוע רצח את הספורטאים הישראלים? תראו כיצד ספורטאים מהעולם הערבי נפצעים/חולים בדיוק לפני מפגש עם יריבים ישראלים (אגב: הגיע הזמן לדרוש אישור מרופא אוביקטיבי במקרים כאלו). מה זה אם לא פוליטיקה, אם לא רצון לברוח מהצורך להעניש את הספורטאים הללו? ותראו כיצד המשלחת הלבנונית מנעה מהמשלחת הישראלית לעלות לאוטובוס המשותף בדרך לטכס הפתיחה. מה זה אם לא פוליטיקה?

אני לא יודע אם גלגול העיניים הצדקני המסרב לטפל בכל העניינים הללו, בנימוק ש"אסור לערבב ספורט בפוליטיקה", קיים רק כשזה נוגע אלינו. האמת – זה גם לא מעניין אותי. אני יודע שאותנו, בתור ישראלים, מותר לקפח ולהחרים בלי שהוועד האולימפי הבינלאומי יצייץ אפילו תו אחד. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו, ולומר לגוף המושחת ביותר בספורט העולמי: בנוסף לכל מעלותיכם, אתם גם צבועים ושקרנים.

אותו ועד אולימפי בינלאומי אחראי גם לשערוריית הענק שבדמות השתתפותה של רוסיה במשחקי ריו, למרות שברור לחלוטין שהמדינה מנהלת תעשיה מקיפה של שימוש בסמים וזיוף תוצאות הבדיקות של ספורטאיה. בפחדנות אופיינית, לאחר שוולדימיר פוטין איים בפיצול התנועה האולימפית, החליט הוועד שכל ארגון ספורט יקבע בעצמו האם הרוסים ישתתפו או לא. היחיד שהחליט לסלק את הרוסים כולם היה איגוד האתלטיקה הבינלאומי, בראשותו של סבסטיאן קו הבריטי, שלא נכנע ללחצים ולאיומים – ועובדה שהתחרות מתקיימות ללא כל שינוי.

האיום של פוטין היה חסר משמעות, שהרי רוסיה שוב אינה המנהיגה הטוטליטרית של גוש שלם, אלא יכולה לכל היותר להביא לפרישת שתיים-שלוש מדינות חסות שוליות. אבל הוועד האולימפי נכנע והחליט לטמון את הראש עמוק באדמה, במקום לנצל את ההזדמנות ולנקות – או לפחות להתחיל לנקות – את הספורט העולמי ממגיפת הסמים, התמריצים, משפרי הביצועים ושאר מרעין בישין. וכך נישאר תמיד עם המחשבות והחשדות לנוכח הישגים בלתי מובנים, גם אם אותם ספורטאים השיגו אותם ביושר מוחלט.

אני לא מצליח להבין מדוע במקצועות בהם התחרויות הן בין ספורטאים יחידים, יש חשיבות למדינה אותה הם מייצגים. יש בהחלט הצדקה לציין שמדובר בנבחרת הכדורסל של ארה"ב או בנבחרת הכדורגל של ברזיל, וכך גם ביתר המקצועות הקבוצתיים. אבל בכל היתר – מה זה משנה, מבחינה ספורטיבית, אם יוסיין בולט הוא מג'מייקה ואם ירדן ג'רבי היא מישראל?

נניח שהמדינות מסייעות לספורטאים שלהן, מי יותר ומי פחות. יפה מאוד. זה לא הופך אותן ליותר מאשר ספונסרים, כמו כל ספונסר אחר. בסופו של יום, הרוב המכריע של הספורטאים הם מקצוענים שזוהי עבודתם, ואשר חלק גדול מן השנה בכלל לא נמצאים במדינות אזרחותם. אך כאשר המדינה נוטלת חסות עליהם, משיקולי יוקרה בלבד, התוצאה עלולה להיות סימום נרחב כמו ברוסיה. יתרה מזאת: תראו כמה קל להחליף דגל, לאום ופטריוטיות. אליס שליזנגר עברה מישראל לבריטניה, מדינות במפרץ הפרסי מייבאות אתלטים מאפריקה וזוכות במדליות, ויש דוגמאות רבות נוספות. כך שבשורה התחתונה, הפוליטיקה אולי מרוויחה – אבל הספורט ללא ספק מפסיד.

יש מומחים גדולים ממני שמחווים ועוד יחוו את דעתם על הופעתם של הספורטאים הישראלים בריו, ויקבעו האם מדובר באכזבה או לא. אני רוצה להפנות את תשומת הלב לגורם שיש לו חלק משמעותי ביותר בטיפוח הציפיות, שבחלקן הגדול מתנפצות: התקשורת.

ככלל, תקשורת הספורט הישראלית רדודה וחיה מפיהם של אינטרסנטים, בלי שהיא מבצעת בדיקות של ממש. הדבר בולט במיוחד בשוק ההעברות: אם מחר יספר כדורגלן ישראלי שהוא במו"מ עם ברצלונה, כולם יכתבו את זה – משום שכולם יפחדו שאם יחכו עד שיבדקו, מישהו אחר יקדים אותם. בימים האחרונים מתברר, שהשטחיות הזאת הגיעה גם לאולימפיאדה. היחידה לספורט הישגי מספרת עד כמה היא מצליחה בתפקידה, המאמנים מספרים עד כמה הם בטוחים בחניכיהם, עדת דוברים מפמפמת כל הישג – וכל הדברים הללו נכתבים ומשודרים מבלי שאיש בודק את העובדות לגופן ובוודאי שלא את הקשרן.

עיתונאי הספורט שלנו מתמקדים בספורטאים שלנו, ואין להם מושג מה קורה בעולם. קחו לדוגמה את המקרה של אלכס שטילוב. הוא זכה לפני שלוש שנים באליפות אירופה בתרגילי הקרקע בהתעמלות – הישג בהחלט מכובד. אבל מאז עברו שלוש שנים, ומה שיותר חשוב – שימו לב לתוצאות בקרב-רב: יפני, אוקראיני, בריטי, רוסי, סיני, סיני, אמריקני, בריטי, ברזילאי וקולומביאני. כלומר: 60% מהמתעמלים הטובים ביותר בעולם באים מאסיה, כך שאליפות אירופה איננה מדד בינלאומי. שלא לדבר על השחייה, הנשלטת במידה רבה בידי ארה"ב ואוסטרליה, או על המסורת היפנית ארוכת היומין בג'ודו.

אז לפני שהתקשורת שלנו ממהרת לשחוט את הספורטאים, המאמנים והעסקנים – ולחלקם בהחלט מגיעה ביקורת רצינית – כדאי שתסתכל בראי ותגלה מי מוביל בחובבנות, אחיזת עיניים ואפילו שרלטנות.

אולימפיאדת המתמטיקה הרבה יותר חשובה לעתידה ולקיומה של ישראל מאשר אולימפיאדת ריו. ספורט מביא גאווה ויוקרה, אבל מתמטיקה היא הבסיס לסייבר ולכל המדעים המדויקים, עליהם נשען היתרון האיכותי והטכנולוגי של 8 מיליוני הישראלים מול מאות המיליונים שרוצים להשמידם.

סדרי העדיפויות הממלכתיים צריכים להיות בהתאם. ההשקעה בספורט צריכה ללכת לבתי הספר, משתי סיבות. הראשונה והעיקרית: כושר גופני וחינוך לחיים נכונים צריכים להתחיל מכיתה א', כדי למנוע מראש מחלות ותופעות כמו השמנת יתר, וגם כדי ליצור חיילים טובים יותר (כן, זו בהחלט מטרה חשובה וחיונית). השנייה: אין סיכוי להגיע להישגים של ממש בספורט התחרותי אם לא מניחים את היסודות בגיל שש, ואם לא יוצרים קאדר נרחב של עוסקים בספורט שמהם יתקדמו בודדים לצמרת.

בספורט המקצועני ההשקעה צריכה להתמקד במישור הלאומי, דהיינו: מתקנים ומכללות. הספורטאים צריכים להתפרנס מהספורט, בדיוק כמו הכדורגלנים והכדורסלנים בישראל, ובדיוק כפי שעושים עמיתיהם בעולם. מי שיהיה טוב – ימצא ספונסרים ויזכה בפרסים. מי שלא – יצטרך לפרוש, בדיוק כמו בכל עיסוק אחר. את הכסף של המדינה צריך להפנות לתחומים שבלעדיהם אין לנו קיום: חינוך, מדעים, השכלה גבוהה.

תגידו, יכול להיות שהשדרנים והפרשנים של ערוץ הספורט באולימפיאדה מקבלים שכר לפי מילים? כי זה ההסבר היחיד שאני יכול למצוא, שיאיר באור חיובי כלשהו את הפטפוט הבלתי-פוסק שלהם. גם כשלא קורה כלום – הם מדברים. גם כאשר הדרמה בעיצומה – הם מדברים. גם כאשר נשמעת מוזיקת הרקע בתרגילי ההתעמלות – הם מדברים. ואז, או שהם מספרים לנו מה שאנחנו רואים ממילא, או שהם מנפחים לנו את הראש במונחים מקצועיים שלא אומרים לנו כלום. השיא נכון לעכשיו שייך לאילן גזית, פרשן (???) ההתעמלות. יש עוד שבוע, נראה אם הוא יישבר.

שידור ספורט טוב הוא זה שנותן לנו את המידע שאיננו רואים בעצמנו – למשל: את שמותיהם של המתחרים, או מה שהשדר רואה והמצלמה איננה קולטת. שידור ספורט רע הוא זה שמספר לנו שהובקע שער אחרי שראינו את זה, ומי ניצח במשחה אחרי שראינו את זה, ושמתעמלת נפלה מהקורה אחרי שראינו את זה. פרשנות ספורט טובה היא זו שנותנת לנו מידע כללי רלוונטי שאיננו ידוע לרבים. פרשנות ספורט רעה היא זו שמפזרת נתונים מלפני עשור, שאומרת את המובן מאליו ושמכוונת ליודעי ח"ן בלבד. תנחשו מה מבין אלו אנחנו מקבלים.