האם נשכיל ללמוד מהלקח לקח נוסף

האירוע הרצחני בשפרעם חשף פעם נוספת את עדינות מרקם היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל. מצד אחד הוא חשף את ההפקרות הביטחונית שלה חשופים הערבים אזרחי ישראל. לא ננקטו בעבר ולא ננקטו בתקופת האירוע צעדים למנוע התרחשות אלימה זו. השאלה היא כמה עוד פצצות מתקתקות קיימות בימין הקיצוני היהודי שעלולות לפגוע באזרחים ערבים חפים מפשע.

אי אפשר שלא לחשוב שהערבים בישראל מוחזקים לפעמים כבני ערובה בידי הרוב היהודי במדינה, בני ערובה עם בטן רכה שקל לפגוע בהם, והם אכן מטרה נייחת וקלה. המדיניות הגזענית של מוסדות רבים במדינה הם שהכשירו את הקרקע להיוולדו של רוצה נתעב שכזה. קשה לבל את הטענה שזהו מעשה של יחיד בלבד. היחיד הזה הוא תוצר של חינוך דוגמאטי לקוי במוסדות החינוך בישראל ובחינוך הלאומי דתי בפרט שמחשיב את הלא יהודי במדינה כנטע זר ונחות.

ערבים במערכת החינוך הישראלית נתפשים כזרים וכלא לגיטימיים במדינת היהודים וכאן שורש הבעיה. המדינה צריכה להתבגר ולהתאים את מערכת החינוך שלה למציאות שלה. מדינת ישראל היא לא רק מדינת היהודים אלא גם את מדינת כל אזרחיה. השינוי הזה צריך לחלחל טוב טוב למערכת החינוך ולמודעות שלראשי השלטון בישראל.

בנוסף ולמרות הטרגדיה הקשה אי אפשר שלא לראות את העובדה שהרבה צדדים הפיקו לקחים מאירועי אוקטובר 2000. ראשית, הציבור הערבי הראה הרבה בגרות ואיפוק ולא נפל בפח שהטמין הרוצח מיפתח. הציבור הערבי הבין שהמטרה היא לגרום לעימותים שיגרמו להתלקחות במטרה לעקב או לבטל את הנסיגה מעזה. בהיות הציבור הערבי בעל עניין רב במימוש תוכנית ההתנקות וסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני הצליחו ראשי הציבור במאמץ קל מאוד לרסן את הכעס ואת ביטוי הכאב. הציבור הערבי לא רצה בהתפרצות אירועים דומים לאוקטובר 2000, לא רצה לפתוח מחדש את הפער, הנתק, החרם, והאיבה בין שני העמים שחיים באותה ארץ.

מצד שני הראו מנהיגי המדינה מידה רבה של אחריות, הן ראש הממשלה, השר לביטחון פנים, המפכ"ל ומפקדי המשטרה בצפון אחריות בזה שהם גינו את המעשה והלבישו עליו את תדמית הטרור הרצחני, והביעו הבנה לכאב תושבי שפרעם וריסנו את תגובתם כאשר נמנעו משימוש באלימות. יש כאלה שיגידו שזה היה כתוצאה מאילוץ של פריסת יתר, ואפילו אם זו הייתה הסיבה, יש לברך על התוצאה. עדיף שתהיה הצלחה שיותר אנשים יקבלו עליה קרדיט מאשר פאשלה שתגרום לפגועים רבים והעמקת התהום.

היהודים שהשתתפו בהלוויה, ואלה שהגיעו לנחם את המשפחות הראו אמפטיה שנעדרה בתקופה אירועי אוקטובר 2000. בזה הם הובילו מהלך של פיוס מיידי שיש לראותו כתחילת בניית שותפות הגורל מחדש. יש לחזק מגמה זו ולנצל את חלון ההזדמנות שנפתח בכדי להעצים מחדש את המפגש היהודי-ערבי במדינה. אבל אסור שזה יסתיים רק בריגושים, ויש לתרגם את זה למעשים שיפתרו בעיות יסוד של האזרחים הערבים כי עשייה למען דו-קיום ושותפות צריכה להתבסס על ולעבור דרך שוויון אזרחי מלא, פוליטי, חברתי וכלכלי.

האם נשכיל ללמוד מהלקח לקח נוסף? זה תלוי רק בנו יהודים וערבים אזרחי המדינה.