המושג "תביעות ייצוגיות" נתפס כקשור לחברות גדולות, אפילו חברות ענק: בנקים, חברות ביטוח, רשתות שיווק, חברות סלולר. אלא שבדיקה בפנקס התובענות הייצוגיות מגלה, כי מבין 150 הבקשות האחרונות שהוגשו בתחום זה - שליש היו נגד עסקים בינוניים ואפילו קטנים.

זהו נתון משמעותי מאוד. ההתגוננות בפני תביעה ייצוגית תעלה לפחות כמה רבבות שקלים, והסכום יאמיר ככל שלא יושג הסכם מוקדם - שמשמעותו תשלום של עוד לפחות כמה עשרות אלפי שקלים לתובע ובעיקר לעורך דינו. כאשר מדובר בעסקים קטנים, אלו הם סכומים העלולים למוטט אותם.

לא לזה התכוון המחוקק. הרעיון שמאחורי חוק התביעות הייצוגיות הוא לאפשר לקבוצה של צרכנים לקבל פיצוי על עוול שגרם להם גוף גדול - תאגיד, רשות ממשלתית, רשות מקומית. החוק הזה לא נועד לבוא חשבון עם חנות למכשירי כתיבה, עם מאפייה שכונתית או עם אולם שמחות. מי שנפגע, או טוען שנפגע, מעסקים כאלו - יתכבד ויתבע את נזקו-שלו.

אפשר לכמת את הסחטנות

זהו רק אחד העיוותים מהם סובל חוק תביעות ייצוגיות, המציין עשור לכניסתו לתוקף. הבעיה המרכזית היא, שהחוק הזה הפך להיות מכשיר לסחיטה. 1,400 בקשות מוגשות בממוצע מדי שנה, וכמעט כולן נסגרות בשלב המקדמי, או לכל המאוחר אם וכאשר הן מוכרות כייצוגיות. זה אומר, שכמעט ואין דיוני הוכחות ואין ראיות ואין פסקי דין לגופם של דברים. ומדוע? משום שכולם מעדיפים לסגור בסכום קטן יחסית בהתחלה, ולא להסתכן בדחייה (אם אתם התובעים) או בהטלת חיוב משמעותי (אם אתם הנתבעים).

שופט בית המשפט המחוזי מרכז, עופר גרוסקופף, לא מהסס לקרוא לילד בשמו. יש תביעות סחטניות, הוא אומר, ואפשר אפילו לכמת את הסחטנות הזאת: תביעות שמסתיימות בתשלום של 30,000-20,000 שקל כגמול לתובע וכשכר טירחה לעורך הדין. והקבוצה? לפעמים זורקים לה איזו עצם, ולפעמים מסתפקים בכך שההתנהגות הפגומה נפסקה. רק לאחרונה הורתה השופטת יעל וילנר להעביר מחצית מהגמול ושכר הטרחה לטובת הקבוצה, לאחר שהיחס בין התשלומים הללו לבין הפיצוי היה כמעט 1:1.

למצב הזה יש שורה של השלכות שליליות. הוא מעודד סחטנות או סחיטה באיומים - הגשת תביעות סרק או איום בהגשתן. הוא גוזל זמן שיפוטי המצוי ממילא במחסור. הוא יוצר תחושה של "זאב, זאב". העלויות של התביעות הללו מגולגלות בסופו של יום לכיסו של הצרכן - זה שעליו הן מתיימרות להגן.

גרוניס קרא להם "חמדנים"

כמעט לכולם ברור שיש לשנות מציאות זו. כמעט לכולם - פרט לעורכי הדין המייצגים תובעים (מי שמייצגים נתבעים הם בדרך כלל עורכי דין מסחריים, שיש להם מספיק עבודה ממילא). אחד מהם יצא, בהשתלמות של לשכת עורכי הדין (24.8.16), נגד הדימוי כאילו הוא וחבריו הם חבורה של תאבי בצע חמדנים - תיאור שבא מפיו של אשר גרוניס, לא פחות. אנחנו רוצים לסייע להגן על זכויות, ועובדים שנים בלי ודאות שבסוף נקבל משהו - טען.

הדברים נאמרו במלוא הרצינות, אבל קשה היה להתייחס אליהם ככאלה. קודם כל, ממש לא פסול שעורך דין רוצה להשתכר כמה שיותר; ההכחשה של עובדה זו אינה אמינה. שנית, איש אינו מכריח אתכם לעבוד שנים בלי ודאות שבסוף תקבלו משהו. שלישית, וזה העיקר: אם הדמות הנשקפת במראה היא כעורה - הבעיה איננה במראה.

כיצד מתקנים את המצב? היוזמה של איילת שקד, להטיל אגרות על הבקשות לתביעות ייצוגיות, היא צעד מצוין וראוי, ויש לקוות שהוא ייושם בהקדם. אין שום סיבה שדווקא ההליך הזה יהיה בחינם, בעוד כמעט כל הליך אחר - כולל העניינים המשפחתיים הרגישים ביותר - כרוך בתשלום. אין שום סיבה שכולנו נסבסד את הטיפול בתביעות כאלו, שמאחוריהן עומדים מניעים כלכליים (כפי שאמר השופט יורם דנציגר). אין שום סיבה שמי שרוצה להרוויח, ומדובר לעיתים במאות אלפים וגם במיליונים, לא יסכן אף אגורה. ואם האגרות יביאו לכך שתביעות סרק או תביעות מפוקפקות לא יוגשו - הרווח כולו שלנו.

להטיל הוצאות ראויות

לצד זאת, ראוי לשקול את האפשרות שהרשות לסחר הוגן במשרד הכלכלה תוכל להחליט שהיא מממנת תביעות ייצוגיות חשובות במיוחד, כפי שעושה רשות ניירות ערך. לא מדובר בתקציב גדול - אפשר לשים בצד כמה מיליוני שקלים בשנה לצורך כך - והתכלית הציבורית בהחלט מצדיקה להוציא את הכסף. לצד זאת, הרשות תוכל להפעיל מנגנון סינון, שגם יאותת לבית המשפט מהן התביעות הנראות חשובות ומוצדקות.

המטלה הכספית לא צריכה להסתיים בכניסה לשערי בית המשפט. כאשר מדובר בתביעת סרק, או כאשר התובע מתעקש להמשיך בה למרות איתותים מבית המשפט או הצעת פשרה סבירה - הדבר חייב לבוא לידי ביטוי בהוצאות שיוטלו עליו. אז למה לא להסתפק בהוצאות אלא להטיל גם אגרה? גם כדי שיהיה גורם מרתיע מראש, וגם משום שבתי המשפט נוטים בדרך כלל לפסוק הוצאות הרחוקות מלהיות ריאליות.

תביעה ייצוגית היא מכשיר חשוב ורב עוצמה - בתנאי הוא מופעל בתום לב וביושר. אפשר לדמות אותה לסכין: ביכולתה לפרוס בשר, וביכולתה לדקור בטן. היא יכולה להעניק לצרכן סעד רב-ערך, והיא יכולה להביא נתבע אל עברי פי פחת. חייבים להבטיח שהשימוש בה יהיה נאות, מידתי וצודק.