באותו יום שבו התעמתו כוחות הביטחון היהודים עם ההפגנה של מתנגדי הפינוי הכפוי היתה עוד עצרת המונים, בנחל עירון. בעצרת זו התקבל ברוב עם וכבוד מלכים ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ראאד סאלח, לאחר שהשתחרר מן הכלא, לאחר שהורשע בעזרה פעילה לחמאס. החמאס, כידוע, הוא ארגון אשר שם לו למטרה להשמיד את מדינת ישראל ואת תושביה היהודים, ולהכחידם מעל פני האדמה. בעצרת הזו לא היה עימות עם נציגי כוחות הביטחון, הם פשוט התעלמו ממנה.
אם יש ארגון עוין בארץ ישראל המאיים באופן רציני על קיומה של מדינת ישראל, הרי זו התנועה האיסלמית. זהו איננו ארגון טרור קיקיוני נוסח שלושת הנערים ההולכים להפגנה יחד עם עריק. זה ארגון שיש לו את הכיסים העמוקים של המפרץ הפרסי, את הלגיטימיות של עמותה במדינה דמוקרטית, את ההמון המשולהב של האוכלוסיה הצעירה ביותר בעולם, ואת מערכת החינוך לג'יהאד הפרוסה בכל העולם, מאינדונזיה לפקיסטאן, לישראל ולבריטניה.
זה ארגון שתחת ידיו עוברים עשרות אלפי, מאות אלפי מאמינים, וכורים את אזניהם להטפות. המסר הוא אחיד. היהוד הוא בן מוות. קיום הריבונות היהודית הוא כפירה בעיקר. אין יהודי חף מפשע. קיומו של היהודי הריבוני הוא הפשע בהתגלמותו. כל האמצעים להכחדת הפשע הזה כשרים, וכל פעולה היא כשרה. באוקטובר 2000 הפסדנו את הקרב בנחלך עירון, אך במערכה הסופית ננצח.
גם במערכת הביטחון יודעים כל מה שאני יודע, והרבה הרבה יותר. אני רק אזרח המאזין לדברי חברי הכנסת הערבים, קורא את הדרשות כפי שהן מתורגמות, את תרגומי ההטפות במסגדים של המגזר הערבי בישראל, מה שקרוי מודיעין גלוי. לשב"כ יש יומינט, מודיעין אנושי, מעולה, כזה שמאפשר להגיע תוך יומיים למבצעי פיגועים כל עוד הפיגועים הללו יוצאים מן השומרון. באופן בלתי מובן לחלוטין, למרות שאליבא דחברי הכנסת הערבים אין שום הבדל בין ערבי המחזיק בתעודת זהות ישראלית, לבין ערבי אשר חי באותה ארץ ללא אותה תעודה נכספת, קשה שבעתיים לשב"כ להגיע אל מתכנני, יוזמי, מממני פיגועים מקרב בעלי אותן תעודות זהות כחולות. באותה מידה שהיה קשה להגיע אל עריק חמוש ומסוכן שהוריו מסרו את מספר הפלאפון שלו לצה"ל ולכתבת צבאית. גם אם הורשע בעבירות קלות ערך כמו סיוע לארגון עוין.
מדוע, אם כך, נהנים ראאד סלאח וההתארגנות המסוכנת שהוא מוליך מחסינות שכזו? מדוע מאפשרת מערכת הביטחון לתנועה כה מסוכנת למדינה היהודית להמשיך ולשגשג, לרכוש עוד ועוד אוהדים, השפעה, מימון, תמיכה בקרב האוכלוסיה הערבית-מוסלמית בישראל? מדוע להשאיר את מנהיגה הכריזמטי בשטח, ולא לנהוג בו כמו במסית מסוכן כמו שנוהגים בנועם פדרמן לדוגמא? כדי לענות על השאלות הללו יש להביט לתוך עבודותיהם של מה שקרוי ההיסטוריונים החדשים, כדוגמת בני מוריס ואבי שליים.
ההיסטוריונים הללו התבוננו לתוך הארכיונים הרשמיים של מדינת ישראל וגילו את מה שהיה ברור מכל ספר אודות מלחמת תש"ח. מדינת ישראל, ובראשה דוד בן-גוריון, יצרה לחץ פיזי ומנטלי על-מנת לשכנע או לכפות על ערבים לעזוב את תחום ריבונותה. התחום הזה לא היה ברור כלל, והוא נוצר תוך כדי מלחמה, תוך כדי טיהור. לתופעה הזו נתנו ההיסטוריונים החדשים את השם 'טיהור אתני', ובזה קבעו את השליליות של האירועים. על ה'גילויים' הללו קופצים כל שוללי ישראל כמוצאי שלל רב, כצליינים החוזים בגביע הקדוש, ומנפנפים בהם כהוכחה הניצחת לחוסר הלגיטימיות של ישראל. שנים רבות נתפסו ההיסטוריונים הללו כעוכרי ישראל, כמוסרים ומשטינים, כמעט כמשומדים.
בימים האלו יוצא המרצע מן השק. אמת נכון, היה טיהור אתני. אלא שללא הטיהור האתני הזה, שאגב לווה בהרג קטן מן ההרג שנעשה ביהודים באותה עת בעיר צנעא, מדינת ישראל לא יכולה היתה לקום. שני ההיסטוריונים הללו, למרות השלילה שהם חשים כלפי האירועים, הם נחרצים: לו היו נשארים ערבים בשטחים הללו, לא הייתה מדינת ישראל יכולה לקום, להיות ולשרוד. הרוב היהודי המוצק שבו מתבצרים מחייבי ההינתקות, מחייבי הנסיגה מן ה'שטחים', לא יכול היה להתקיים.
רוצה לומר, שינוע של אוכלוסיה המסכנת את המדינה יכול לקרות רק במן מלחמה, או זמן קצר לאחר מלחמה. מלחמת תש"ח שנכפתה על הציבור היהודי, טבח יהודי חברון, טבח שיירת הרופאים להר הצופים, בידודה של ירושלים על-ידי הפולש הזר שהתישב על אם הדרך הראשית לעיר, כל אלו סיפקו את העילה, את היכולת, את ההזדמנות ליצור מדינת לאום. להבדיל כמעא, בימים אלו המדינה האנגלית מודיעה בריש גלי, בקולו הצלול של ראש ממשלת בריטניה, למיעוט המוסלמי שבתוכה, שאם יסכן אותה, תכריז עליו מלחמה, ותמצא את הדרך לשנע אותו בחזרה לארצות מוצאו. לא מדובר באיום קיומי, אלא רק באיום על דרך החיים הבריטית, ובכל זאת, חרב הגירוש כבר החלה נשלפת מנדנה.
אם להסתמך על התקדים ההיסטורי לגבי בעיה של העימות האתני-תרבותי אשר לא הגיעה אל פתרונה, ואולי אף מתחדדת והולכת, הרי שצפויה לנו מלחמה. הראייה לכך היא שדבר לא נעשה על-מנת למנוע את המלחמה הממשמשת ובאה. הג'יהאד מגביר את כוחו, ההתארגנות שלו מקבלת עידוד שבשתיקה מן היהודים, וחיזוק אדיר מראשות הטרור והרצח שהם נציגיו בארץ. ההנהגה נוסח רא'אד סלאח הולכת ומתמצקת, הולכת ומקצינה לעבר דרישות הולכות וגוברות מן המדינה היהודית.
ישנה התחמשות אדירה בקרב האחים הערבים ביהודה ושומרון, ויכולת מתגברת להעביר את החימוש הזה לידי אלו שהנגישות שלהם לאוכלוסיה היהודית מוגנת על-ידי התעודה הכחולה ובית המשפט. דרכי ההברחה מרצועת עזה דרך סיני, הנגב, הר חברון הולכות ומתגבשות באין מפריע, ומדינת ישראל מתעסקת לה בהינתקות. למה? כי מלחמה גלויה היא הדרך היחידה לבצע את השינוע אשר יקבע באמת ובתמים את גבולות הקבע של המדינה היהודית, ואת יכולת השרידות שלה במרחב העוין.
וכך נפתרת חידת ראאד סלאח. ראש ממשלת ישראל, באופן הציני ביותר, מקריב עמדה אחר עמדה, פיון אחר פיון, כדי לפתוח את הדלת בפני מלחמה. הוא יודע כיצד היא תתחיל. אין לו מושג כיצד היא תסתיים. ואם אין לו מושג, אזי גם לי לא ברור כי מי יצא מנצח.
לא ינום ולא ישן שומר ישראל. לפחות כך אנו מקווים.
