בפתח ההינתקות

נושא חשוב אחד נחבא בשיח הציבורי הרותח המלווה את ההינתקות מרצועת עזה: הציר הבטוח האמור לחבר בין הרצועה לגדה המערבית.

כיוון שההינתקות היא בעיקרה מהלך חד-צדדי של ישראל אין היא מתייחסת כלל לעניין החיבור בין שני השטחים שיהיו בקרוב בשליטת הפלשתינים (הרשות או כל גורם אחר שיבוא אם יבוא במקומה).

הנושא הזה של ציר או הכביש הבטוח נשמע לכאורה משונה לאוזניים ישראליות למרות שהוא מופיע שחור על גבי לבן בהסכמי אוסלו: עד היום התרגלנו לדבר על "שלום בטוח", על "שלום וביטחון" וכיוצא באלה אמרות וסיסמאות שכולן נגזרות מצרכי האינטרסים שלנו. אנו עומדים לפתחו של עידן בו הדיבורים ובעיקר המעשים אמורים יהיו להתחשב באינטרסים של הפלשתינים.

הבעיה נעוצה כמובן בעובדה כי מדובר ברצועת קרקע בת כ-60 ק"מ העוברת כל כולה בשטחה של מדינת ישראל וחוצה את הנתיבים המחברים את דרומה עם מרכזה וצפונה. עד היום לא התנסינו במקרה כזה בו אנו אמורים בעצם להתחלק בריבונות על רצועת שטח שלנו עם שכנינו.

בעולם הגדול זו מציאות קיימת: אלסקה מופרדת מארה"ב על-ידי קנדה; קלינינגרד מופרדת מרוסיה על-ידי ליטא; מחוז נגורנו-קרבך היא טריטוריה של אזרביג'אן בתוך ארמניה. באוויר וביבשה מתקיים הקשר בין מדינת האם והאזור המופרד (במקרה של אלסקה גם דרך הים); דגם מוקטן יותר הוא כביש הגישה לשדה התעופה בעיר באזל בשווייץ העובר בשטח צרפת.

בתנאים של שלום בין מדינות הקשר הטריטוריאלי לא צריך לעורר בעיות מיוחדות (אם כי במקרה של נגורנו-קרבך היו לפני שנים תקריות בין שתי המדינות בשל עניין השליטה על המחוז הזה). הקשיים מתעוררים כאשר אין שלום ואין הסכמה על התנאים והפרטים איך ומתי להשתמש בציר הבטוח.

בעידן המודרני יש רק מקרה אחד הדומה למקרה שלנו: העיר ברלין שנחלקה בתום מלחמת העולם השניה בין המזרח והמערב והייתה מצויה כולה בתוך שטחה של מזרח-גרמניה כשהקשר בינה לבין מערב-גרמניה מתבצע במסדרון יבשתי ואווירי מוסכם. בימי המלחמה הקרה היו הרוסים נוהגים מדי פעם להערים קשיים על המעבר החופשי אלא שמעצמות המערב היו נחושות לא לוותר. בהקשר לכך זכורה מאד הכרזתו המפורסמת של הנשיא קנדי בעת ביקורו בעיר, באביב 1963, "אני ברלינאי".

לא יכול להיות ספק כי הפלשתינים יעלו במהרה את הנושא הזה על סדר היום וקולות על כך כבר נשמעו מצדם. מבחינתם זה צעד נוסף בדרך לעצמאותם. מותר לשער כי הקהילה הבינלאומית תתמוך בהם בשלב כזה או אחר. האם ישראל ערוכה לתרחיש כזה? בעידן אוסלו דובר כאן על כבישים, מסילת ברזל תחתית ועילית ופה ושם מישהו הגה אפילו רעיונות הזויים על גשרים ומנהרות בקטעים שונים. אלא שאז זה היה בשלב של הכל דיבורים. עכשיו הגענו כנראה לשלב המעשים.

לפי המדיניות המוצהרת של ראש הממשלה, אחרי ההינתקות לא יהיו יותר צעדים חד-צדדיים אלא צעידה בנתיבי מפת הדרכים שזה פחות או יותר קיפאון ממושך אם לא תחול תפנית קיצונית בעמדת שני הצדדים. זה לא ימנע לאורך זמן את הצורך לדון בנושא הציר הבטוח (ובעידן החדש אולי יכנו אותו המסדרון היבשתי) וקודם כל בהקשרים הכלכליים והחברתיים שלו. כפי שאבו מאזן ודחלאן ודומיהם בצמרת מתנהלים באופן חופשי בין עזה לרמאללה ירצו בכך כנראה גם אחמד או מוסטפה מרפיח או שכם.