פרס ונתניהו בשיחה היסטורית על דברים מלכדים

בנאום ההספד של נתניהו בהר הרצל, על מותו של שמעון פרס ז"ל, סיפר על שיחה מרתקת ומלכדת שהייתה לו עם פרס במשכן הנשיא שנמשכה אל תוך הלילה. שיחה שעסקה בשאלת היסוד - ביטחון או שלום? מה קודם למה?

לעתים דברים הנאמרים בהספד על-רקע של אבל לאומי, עשויים להוביל להתפייסות היסטורית ופוליטית בין תנועת העבודה (פרס) לבין תנועת ז'בוטינסקי (נתניהו) בהקשר זה. קריאת הדברים עד סופם של הדברים המצוטטים מנאומו של נתניהו ומדברי פרס שיפתיעו רבים מהקוראים ומנאמני שתי התנועות, לדעתי.

תנאי הכרחי

אף ששמעון ואני לא הסכמנו על דברים רבים, חילוקי הדעות לא האפילו על הפגישות הרבות, החמות והמחכימות שקיימנו. החיבה האישית הלכה וגברה מפגישה לפגישה. ועם זאת, אף פעם לא טשטשנו הבדלי עמדות כשהיו כאלה. במפגש אחד שקיימנו במשכן הנשיא אל תוך הלילה, נגענו בשאלת יסוד: מנקודת מבטה של ישראל, מהו המוקד - ביטחון או שלום? שמעון טען בלהט: "ביבי, השלום הוא הביטחון האמיתי. אם יהיה שלום, יהיה ביטחון". ואילו אני טענתי: "שמעון, במזרח התיכון הביטחון הוא תנאי הכרחי להשגת שלום - ולקיומו של שלום". הוויכוח התעצם, התפלמסנו שעה ארוכה, המטרנו טיעונים זה על זה.

בסופו של דבר - כמו שני מתאגרפים מותשים - חדלנו מהמאבק. ראיתי בעיני, ואני חושב שהוא גם ראה בעיניו, שהנחרצות נובעת משכנוע פנימי עמוק, מדבקות במטרה - הבטחת עתידה של המדינה. ידידיי, אתם יודעים לאיזו מסקנה מפתיעה הגעתי בחלוף הזמן? שנינו צודקים. במזרח התיכון הסוער שבו רק החזקים שורדים, השלום לא יושג אלא מתוך הבטחה מתמדת של עוצמתנו. אבל התכלית היא לא העוצמה, היא לא הכוח. הכוח הוא אמצעי, התכלית היא קיום ודו-קיום, קידמה, שגשוג ושלום - לנו, לעמי האזור ולשכנינו הפלשתינים.

מכובדיי, גם שמעון פרס הגיע למסקנה שהצדק אינו נחלתו הבלעדית של מחנה מסוים. יום אחר השבעתו לנשיא המדינה התשיעי, הוא התייצב לאזכרה הממלכתית של זאב ז'בוטינסקי, במעמד זה אמר שמעון: "ההיסטוריה הטילה על שני הזרמים המרכזיים בציונות א תפקיד ההובלה של המפעל הציוני - תנועת העבודה, ואחריה תנועת ז'בוטינסקי. הפערים האידיאולוגיים בין שני המחנות, בנושאים רבים, הלכו והצטמצמו. יוצאי שני הזרמים שותפים כיום במפלגות פוליטיות ובהנהגת המדינה; דבר שבעבר הרחוק לא ניתן היה לעלות על הדעת. "כנראה" - סיים שמעון - "כנראה ששלמה המלך צדק: טובים השניים מן האחד".

בסיום הנאום ניגשתי אליו, לחצתי את ידו בחום והודיתי לו בהתרגשות על דבריו המלכדים.