חבר הכנסת טאלב א-סנאע זועם על חקירת המשטרה בפרשת הלינץ' שנעשה בשפרעם, בחייל עדן נתן-זאדה המנוח. אינני מוכן להתייחס בשלילה לנתן-זאדה, לא משום שאני תומך ברצח ערבים – אני מתנגד לרצח כל אדם באשר הוא אדם – אלא משום שאינני מוכן לקבל חריצת-דין ללא חקירה.
השערות העיתונאים שוות בעיני כקליפת השום, והעובדה ששר הביטחון כינה את האיש "מחבל" וסירב לקברו קבורה צבאית, בטרם נחקר האירוע, אינה מצביעה על האמת אלא על העובדה שהשר המופקד על ביטחוננו הוא חדל אישים וראוי לגינוי. לדידי, יתכן גם שערבים שישבו באוטובוס התנפלו על החייל, ניסו לחטוף את נשקו וכך נפלטו יריות, או כל תרחיש אחר. מי שרוצה לדעת את העובדות ואת האמת, חייב לחדול מהשערות ולפתוח בחקירה רצינית, מקצועית, אובייקטיבית וממצה, ואינני מאמין שמשטרת ניסו שחם מסוגלת, ראויה ומייחלת לכך.
טאלב א-סנאע קורא לערביי שפרעם שלא לשתף פעולה עם המשטרה, ולממש את זכות השתיקה בעת חקירתם. ברצוני להודות כאן מקרב הלב לחבר הכנסת טאלב א-סנאע, על דבריו הנחרצים נגד חקירת המשטרה בפרשת הלינץ'.
אגב חקירת המשטרה: חבורת שוטרים בראשות סגן-ניצב (!), שצולם בברחו מהמקום ולא נראה כמי שנחבל קשות בידי ההמון, הפקירה עציר כפות בידי ההמון הרצחני, בידיעה, ללא שום ספק, כי הוא עתיד להירצח. על-פי המושגים שלי, השוטרים היו חייבים לסכן את עצמם להגנתו. יש במשטרה נוהל אזעקה כאשר שוטר מותקף, ובן-רגע נזעקות למקום כל הניידות, אם צריך ואם לא צריך. נראה כי בשפרעם לא הופעל נוהל כזה, משום שהשוטרים הפחדנים העדיפו לנטוש את העציר הכפות שהיה נתון במשמורתם – בשני המובנים של המילה "משמורת". כעת יש להם אירועי ההינתקות כתירוץ לפחדנותם ולמעילתם בתפקידם, וכמובן לא שמענו שהסגן-ניצב הועמד לדין. לא שמענו גם על העמדת איש בצה"ל לדין, ולדידי החייל הוא חולה-נפש שנזקק לאשפוז, שצה"ל מעל בתפקידו לשמור על חייו ולכן הוא עדיין חייל.
אך נחזור לטאלב א-סנאע. מאז האירוע, התעורר החשש שהציבור הערבי עומד לזכות באהדתם של היהודים, שאותו ציבור אינו ראוי לה. מיד לאחר האירוע ראינו תהלוכה ארוכה של יהודים, נכבדים בעיני עצמם או מכוח משרתם, המחלים את פניהם של האבלים ומביעים השתתפות באבלם. הציבור היהודי והציבור הערבי גם יחד ידעו אל נכון, כי רוב המבקרים הללו לא באו בשל אהבתם הגדולה לערבים, אלא בשל אהבתם הגדולה לתוספת קולות בבחירות. ואולם, לכל הפחות נשמרה מראית-עין של השתתפות באבל ובצער, ואני מאמין בהחלט בכנות רגשותיהם של יהודים שההרוגים או בני משפחותיהם נמנו עם ידידיהם. יתר על כן, רוב הציבור היהודי זועזע קשות ע"י מה שנראה על-פניו כרצח ערבים בידי יהודי, וקיבל באמון את גירסת העיתונות כי היהודי היה "מחבל" ו"רוצח", למרות שהעדים שיכלו להאיר את הפרשה נהרגו, או – גרוע מזה - השתתפו בלינץ' בחייל היהודי ויש להם אינטרס מובהק בסיכול כל חקירה.
ראינו גם את הפרשה המכוערת והמבישה של מניעת קבורתו של עדן נתן-זאדה, ממש השלכת הגופה מאיש לאיש, עד שהאב השכול איים בפניה לבג"צ. ראינו גם את מצעד האשמים במותו של הבחור המבולבל, שבאיתורו המהיר היו ניצלים חייו וחיי ההרוגים בשפרעם, אילו היה בעל-תבונה אחד בשרשרת האווילים והרשלנים בצה"ל ובשב"כ, שהיה מאזין לדבריה הנבונים של האם המודאגת.
אך מאז תחילת האינתיפאדה האחרונה בשנת 2000, ובעצם מאז תחילת ישיבתם של יהודים בארץ ישראל, לא ראינו משלחות ערביות כאלו בעקבות מעשי-טבח לרוב, שאחיהם עשו בנו. ראינו כמה משלחות בעקבות מעשים בודדים כמו רצח רבין ורצח השר זאבי, והיה ברור שרוב המנחמים הללו באו משיקולים פוליטיים. וכיצד אני יודע זאת? על-פי הניסיון, שהראה כי שום מנחם ומשתתף-בצער ערבי לא בא לנחם על "סתם" טבוחים יהודיים כמו טבוחי הדולפינריום, רובם עולים חדשים ונעדרי משקל פוליטי. שום ערבי - אף לא אחד ויחיד - לא יצא בקריאה פומבית לאחיו שבתחומי הרשות הפלשתינית, לחדול מטבח היהודים. אך הם ממשיכים בפוזה של המקופחים הנצחיים, ואפילו לא קם בהם איש בעקבות פרשת שפרעם, לומר לאחיו: "ראו את היהודים, הבאים לנחמנו ומשתתפים בצערנו, ולמדו מהם".
האירוע בשפרעם עורר גל של אהדה לציבור הערבי בקרב הציבור היהודי, וכאילו נמחק מאזן הדמים הנוטה לחלוטין לחובת הערבים. יש בכך חלק ליסורי המצפון היהודי שאינו יודע מנוחה, בצדק ובעיקר שלא-בצדק, וההיסטוריה מכירה את התופעה המעוותת של היהודי, המוכן לריב את ריבם של כל המסכנים והנרדפים בעולם, למעט אלה שבקרב אחיו היהודים.
אך אם היה חשש שהערבים יזכו באהדה יהודית, בעקבות הרצח בשפרעם, בא טאלב א-סנאע ואמר את דבריו. ממש חצופים היהודים הללו, הדורשים לחקור את "משפט השדה" שנערך כביכול לעדן המנוח. לא משפט שדה היה זה, שכן גם במשפט שדה יש סממנים של משפט. היתה זו חזרה על הלינץ' שנעשה בשני חיילי המילואים ברמאללה, בתחילת האינתיפאדה, והציבור היהודי לא ישכח את הנפת הידיים המרוחות בדם הטבוחים, מבעד לחלון המשטרה הפלשתינית שאנשיה השתתפו בלינץ' בחדווה ובששון.
תודה לך, טאלב א-סנאע. דבריך יחזירו לציבור היהודי את שיקול הדעת, להבחין עם מי יש לנו כאן עסק. הציבור שלך ראוי לאהדה יהודית בדיוק כפי שאתה ראוי לה, שכן רוב פרטיו אוהבים אותנו ומייחלים לשגשוגה של מדינת ישראל, בדיוק כמוך.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
