ספר התנ"ך והמדינה היהודית

גוי גרמני, ידיד ישראל, גרם לי להבין משהו מן הסוגיה הסבוכה, מה בדיוק עושה אותנו ל'מדינה יהודית'. האיש חזר מסיור עם קבוצת עיתונאים צעירים בשומרון (כולל מפגש עם אנשי 'שלום עכשיו', שגם הפיצו ביניהם מפה גדולה של כל היישובים והמאחזים היהודיים. כוונתם הייתה להבהיל, ואני "בא לי" לברך 'שהחיינו', למראה עוצמת ההתיישבות שלנו בין הירדן לקו הירוק).

שאלתי את בן שיחי, מה הרשים אותם ביותר בסיורם בארץ, והתשובה המפתיעה הייתה - היחס אל ספר התנ"ך מצד כל חלקי הציבור היהודי, גם מי שאינם 'שומרי מצוות'. באירופה, כך סיפר, נחשף לספר הזה רק תלמיד המשתתף בשיעור "דת", וברוב המקומות זה שעור רשות, שמעטים מאוד בוחרים בו. כל האחרים מעולם לא פתחו ספר תנ'ך. ובאמת, עברנו על תרגום לגרמנית של טקסט עברי ונתקלנו בביטוי "כבשת הרש" והאיש שמע ממני לראשונה את סיפור דוד ובת-שבע והמשל שהמשיל למלך נתן הנביא. הסברתי לו שהפרשה הזו, כמו גם סיפור כרם נבות, נחשבת כאן לידע בסיסי, חוויה חינוכית אלמנטרית. לשנינו התחוור לפתע, עד כמה העדר התנ"ך מן התודעה האירופית תורם לתהום הפעורה ביננו לבינם בכל הנוגע לארץ התנ"ך.

טענתי באזניו, שהתנ"ך אינו באמת טקסט דתי גרידא, אלא הבסיס לכל מה שבעולם המערבי מכנים "התרבות היודיאו-נוצרית" ובשורתו המרכזית - השלטת המוסר על הכוח, אולי לראשונה בתולדות האדם.

בעקבות השיחה הזאת התחדד אצלי ההבדל בין שתי הגישות: הגישה המנוכרת לתנ'ך כאל טקסט דתי ו/או היסטורי, ומאידך ראייתנו את עצמנו כהמשך עדכני ומודרני, חי ואקטואלי, של ספר-הספרים: הוא בסיסנו התרבותי והמוסרי, ממנו שפתנו, ואפילו שמות המקומות של יישובינו. בעולם המערבי, יחס של קירבה ואינטימיות כזו של עם אל ספר אינו ידוע ואינו מובן, אולי לבד מן הנוצרים האוונגליקלים שתופסים את התנ"ך כפשוטו, והם אכן מסוגלים להבין, מדוע התנ"ך הוא לנו מקור רלוונטי ואקטואלי - אבל רק הם. שר החוץ הבריטי בלפור, שעל שמו רשומה ההצהרה הידועה וגם ראש הממשלה שלו, ללויד ג'ורג', השתייכו לזרם הזה, ואכן - לבד מן האינטרס המדיני שכמובן עמד בראש ובראשונה מאחורי הצהרת בלפור, שני האישים פעלו מתוך מעורבות רגשית עמוקה, ואף נתנו לזה ביטוי. חוויה דומה חווה היישוב העברי בשנות השלושים עם מי שקראנו לו "הידיד", הקצין הבריטי וינגייט, שחי את התנ"ך ומשם גם ינקה אהבתו לעם התנ"ך.

אלא, כאמור - לא עוד, ולניכור העולם המערבי של זמננו מן התנ"ך, ובעיקר באירופה, יש השלכות מדיניות קשות עלינו. רבים מן העוסקים בהסברה מתקשים להעלות את הנימוק של זכותנו על הארץ, זכות היסטורית ולא כל שכן זכות דתית. נכון שחלק משליחינו נמנע בלאו הכי מלדבר על "נחלת אבותינו" מפני שבעצמו אינו מאמין בכך, אבל גם כשאנשים בעלי אמונה ומוטיבציה מצביעים על הזיקה שלנו, האינטימית, לתנ"ך, קהל זר אינו מבין אותם, וזאת מפני שהתנ"ך אינו אומר לו מאומה. בדלית ברירה אנשי הסברה מעלים את התירוץ הצולע של 'צרכים ביטחוניים', שבצדק אינו משכנע.

בכייה לדורות

עשיתי ניסוי. קראתי לאיש שיחי האירופי, בתרגום הגרמני של לותר, את פרשת המרגלים. ישבנו בביתי בקרית-ארבע, היא חברון. הראיתי לו את ההקבלה האקטואלית: אז נבהלו מפני "ענקי חברון", והיום רבים מאתנו עדיין נרתעים מאימת זיכרון טבח תרפ'ט. אז הייתה חברון מבחן היכולת לעם ישראל ("לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" מול "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!"), וגם היום מתנהל בינינו אותו הוויכוח. וגם: רחוב נחל אשכול בקריית ארבע נקרא כך על שם הנחל שממנו הביאו את אשכול הענבים המפורסם, ואכן - עד היום אין כמו ענבי חברון. וסיפרתי לו על ההמשך אצל חז"ל, על הקריאה "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", שיש לה מקבילות גם היום, ועל בכיית העם בלילה ההוא, שנגזר שתהיה לבכייה לדורות, ואכן כך היה לאורך כל ההיסטוריה, כי היה זה ליל תשעה באב. הנה, כך החדשות של היום משתלשלות להן דרך הדורות בחזרה עד לתנ"ך, הוא הצופן הגנטי של היהודים ומדינתם. בקשתי מבן שיחי לדמות לעצמו כיצד ילדים יהודים בחברון לומדים את הפרשה הזו: הם אינם זקוקים לכל המחשה! היש דבר דומה לזה בכל העולם?

לאמיתו של דבר, גם הבסיס המשפטי ל"בית הלאומי" היהודי בא"י, כתב המנדט משנת 1922, יונק את קיומו מן התנ"ך, בזה הלשון: "ניתנת בזאת הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובסיבות לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו", והדברים האלה מזכירים את הפרק האחרון בספר עמוס, על הקמת "סוכת דוד הנופלת" ובנייתה "כימי עולם".

אינני יודע אם שכנעתי את בן שיחי, וספק אם יש לכך סיכוי מול המוני גויים - וכבר גם לא מעט יהודים - שהתנ"ך אינו אומר להם דבר. המסקנה פשוטה: אותם מבינינו שלא חיפשו בארץ כלום מלבד מקלט נגד רדיפות, ימשיכו לדבר בעולם בשפת "צרכי הביטחון" של ישראל, וגם בפועל די להם ב"גבולות ביטחון". יתר העם היהודי, והוא לדעתי הרוב, אין טעם לחייו כאן (טעם - תרתי משמע), בלי התנ"ך כמקור חייו בארץ, וזה כולל את המסר הדתי, הרוחני והחומרי.

איך להסביר זאת לגויים? לא תמיד מוכרחים. היכן שאי-אפשר, מצביעים על התופעה ואומרים: תאהב או לא תאהב-זו המציאות, והיא קבועה ומוצקת. אנחנו מדינה יהודית, ובתור שכזו התנ"ך הוא ה-די. אן. איי. שלנו ושלה.