שאיפת מתכנני המבצעים במלחמת לבנון היתה למחוק את השפעת מלחמת יום הכיפורים על הפרופיל האסטרטגי של ישראל ושל מערכת הביטחון, על-ידי חזרה על מתכונת ההצלחה של מלחמת ששת הימים: אסטרטגיה של גישה עקיפה, שתמוטט את רוח הלחימה של האויב ותאפשר להביסו בלא קרב של ממש.
הסכנה באסטרטגיה זאת היא, שאם היא מצליחה, היא עלולה לטפח אמונה בלתי מבוססת באיכות הצבא ולהכשילו במלחמה הבאה, שבה יהיה עליו לנקוט אסטרטגיה ישירה ולהילחם בקרבות חזיתיים. זה מה שקרה לצה"ל ב-1967. במלחמת ששת הימים מוטט צה"ל, גם באסטרטגיה עקיפה וגם באקראי, את רוח הלחימה של האויב בפרוץ המלחמה, על-ידי הפצצת שדות התעופה הצבאיים במצרים. צה"ל לא נקט אז באופן יזום ומודע אסטרטגיה של גישה עקיפה. על-פי התכנון, תקפה אוגדה ישראלית משוריינת, בפיקודו של האלוף ישראל טל, באופן ישיר וחזיתי, את מערכי המצרים בגזרת רפיח יחד עם תחילת ההפצצות בעומק מצרים. אוגדה זו הצליחה במשימתה למרות תפקודה הלקוי בכל רמות הפיקוד, עקב התמוטטות כל המסגרת הצבאית המצרית בעקבות ההפצצות מן האוויר.
ראשי צה"ל לא הבינו זאת בזמן האמיתי, וזה די מובן: הם לא הבינו זאת אחרי המלחמה, כי היא לא נחקרה בגלל אינטרס שרידותי של הפיקוד הבכיר; הם לא הבינו זאת בעת תכוננה של מלחמת לבנון, ואינם מבינים זאת גם בעת כתיבת שורות אלה.
התוצאה: נוצר מיתוס של השריון הישראלי הטוב בעולם, והכול יכול, לפחות במזרח התיכון, שעצם הופעתו המהממת בשדה הקרב ואופן תפקודו המעולה ממוטטים את רוח האויב הערבי בכל הנסיבות. אבי המיתוס הזה היה ישראל טל. בעזרת המיתוס עלה בידו להסתיר את תפקדו הלקוי ואת התפקוד הלקוי של אוגדתו במלחמה, וליצור לעצמו תדמית של "מר שריון". סייעו לו בכך הרמטכ"ל החדש רב-אלוף חיים ברלב, סגנו האלוף דוד אלעזר, וסופר החצר שלו העיתונאי שבתאי טבת, שספרו הפופולרי באותם ימים "חשופים בצריח" הפיץ את המיתוס בקרב הישראלים.
אנשי חיל האוויר ידעו אמנם את האמת, אך גירסתם לא נחשפה אחרי ששת הימים מסיבות של "ביטחון שדה", דהיינו, ביטחונם של ישראל טל ופקודו הבכיר במלחמה, מגיבורי "חשופים בצריח" מפקד חטיבה 7 אלוף משנה שמואל גורודיש. בעזרת מיתוס השריון הישראלי כפה טל על צה"ל את פיתוח טנק המרכבה, שהסית לכיוון גייסות השריון אמצעים כספיים ניכרים וכוח אדם רב שהיו חסרים בתחומים אחרים. בעזרתם הוא הגיע לתפקיד של סגן הרמטכ"ל לפני מלחמת יום הכיפורים, ומועמד ודאי לרמטכ"ל - אילולא התחוללה המלחמה באוקטובר 1973.
המאמצים של ישראל טל ושל חבריו השריונאים בחזית המיתולוגית כה הצליחו, עד שהם שרינו את צה"ל אפילו אם לא התכוונו לכך. תהליך שריון צה"ל "רצח" את חיל הרגלים שלו. אחד מאנשי השריון שהתנגדו לתהליך הזה הוא האלוף בדימוס אברהם רותם. לדבריו "שחצנות חיל השריון גרמה להידרדרות צה"ל ולהתפשטות האמונה שחיל הרגלים הוא דבר מיושן. אחרי מלחמת ששת הימים הרצאתי בקורס של מפקדי פלוגות חי"ר. הם שאלו אותי אם צה"ל זקוק בכלל לחי"ר. היה ברור שהחי"ר איבד את האמונה בעצמו. הצלחת מסע הפרסום העצמי של ישראל טל מוטטה את תפיסת שיתוף הפעולה בין חי"ר לשריון ואת יכולתו של צה"ל לבצע קרבות משולבים. ישראל טל גם החדיר את אנשיו למחלקת היסטוריה של צה"ל ושלט בה מרחוק. כך הוא הצליח לנווט את ממצאיה לצרכיו".
ב-1982 ניסו מתכנני המלחמה להשיג את אותה תוצאה, במכוון, על-ידי השתלטות על ציר בירות דמשק, הנמצא כ-100 ק"מ מגבול ישראל, וחסימתו תוך 48-24 שעות. ציר זה משמש גם כביש וגם מסילת ברזל והשליטה עליו היתה מנתקת את מרכזי השלטון של שני האויבים: הסורים והפלשתינים. היא גם היתה מנתקת את החטיבה הסורית מס' 85 בביירות מאוגדה סורית מס' 1 בבקעה ומאפשרת לכתר את שתיהן.
בתוכנית האב של מיבצע "אורנים" נכתב: "פיקוד צפון ישמיד מחבלים ותשתית בלבנון עד 'ש' ועוד 48 שעות". שר הביטחון אריאל שרון, הרמטכ"ל רפאל איתן, וחברי המטה הכללי, העריכו כי לאחר השגת משימה זאת תיפול רוח הלחימה הסורית כפי שהיא נפלה במלחמת ששת הימים, ונשיא סוריה יסיג את כוחותיו מלבנון כפי שסוריה השיגה את כוחותיה מרמת-הגולן ב-1967. הפלשתינים, לעומת זאת, ייכנעו ללא קרב כפי שנהגו ערביי יהודה שומרון ורצועת עזה ב-1967.
על-מנת להגיע לכביש בירות דמשק בתוך 48-24 שעות, הטיל הפיקוד העליון למערכה בפרוץ המלחמה, ביום א' 6 ביוני, שלוש אוגדות שריון בפיקודם של יצחק מרדכי, אביגדור קהלני ומנחם עינן, ועוצבת צנחנים אחת בפיקודו של עמוס ירון. לפי ירון, התכוננה עוצבתו במשך כשנתיים למלחמה. לא היה סיכוי שאוגדות שריון בצבא, שהמשמעת הארגונית והמנהלתית בו לקויה, והבלגן אצלו היא נורמה בסיסית, תתפקדנה כהלכה בארץ הררית שכבישיה צרים ויכולת התמרון והפריסה בה מוגבלים מאוד. אלוף משנה בדימוס עופר בן-דוד כתב: "התמרון, שהוא אחד ממעלותיו המובהקות של השריון, מאבד כאן את יעילותו ולעתים אף הופך לרועץ. עוצמת האש של הטנק מוגבלת בשטח הררי מחוסר אפשרות טובה להגביה או להנמיך די הצורך את קנה התותח... מאחר ועיקרון המלחמה של ריכוז כוח מאבד את ערכו בתוך השטח ההררי, הרי שמושכל ראשון יהיה לא להכניס לתוך תא שטח נתון יותר כוחות מאשר יכולים לתמרן ולהפעיל אש בו. גודש של עוצמה בתנאים אלה מביא לחולשה, ריבוי יחידות גורם להצטופפות, לטעויות, ומכאן ועד לירי כוחותינו על כוחותינו קצרה הדרך". הצבא הגרמני היה מסוגל לעשות זאת במאי 1940 במבצע "אבחת המגל" שהכריע את צרפת. לצה"ל היתה תוכנית זאת מתכון בדוק לכישלון.
אלוף משנה בדימוס הד"ר עמנואל ולד ניסח בספרו "קללת הכלים השבורים" את התכנונים האופרטיביים של צה"ל ערב המלחמה:
"בגזרה המערבית: מהלך על ציר החוף, שהיה אמור להביא להתייצבות שתי אוגדות מול ביירות לצורך כיתור העיר ולביצוע חבירה עם כוחות הנוצרים 96 שעות אחרי שען הש'.
"בגזרה המזרחית: מהלכים של כוח על עוצבתי בצירי הבקע, שהיו אמורים להביא להשמדת הצבא הסורי בבקע מדרום בואכה מרחב בעל-בכּ, 96 שעות אחרי תחילת המלחמה.
"בגזרה המרכזית: מהלך אוגף עמוק על ציר בשולי ההר, שהיה אמור להביא להתייצבות אוגדה משוריינת בדהר אל ביידר, על הכביש המהיר ביירות-דמשק, 48 שעות לאחר פתיחת המלחמה, כך שתהיה לתוקף אופציה כפולה: האחת לחבור לכוחות המכתרים את ביירות בגזרה המערבית, והאחרת לאגוף את הצבא הסורי מעורפו בצפון הקבע. איגוף זה היה אמור להוות איום רציני לסורים: לפיתת מלקחיים מצפון ומדום לכוחותיהם בבקע. יוזם התוכנית האמין כי ביצוע מוצלח של לפיתת מלקחיים זו יביא את הסורים לידי הכרה בצורך לפנות את הבקע ללא קרב".
באחד הדיונים של המפקדים הבכירים עם שר הביטחון אריאל שרון, טען מפקד אחת האוגדות, תת-אלוף יצחק מרדכי, שלא ניתן יהיה להגיע לכביש ביירות דמשק ב-48 שעות. מפקדים נוספים הביעו פקפוק. שר הביטחון אמר: "אם אתם לא מסוגלים לבצע את המשימה ב-48 שעות, תחליפו את מפקדי החטיבות ומפקדי הגדודים שלכם את תתחלפו בעצמכם".
לדעת האלוף בדימוס ישראל טל: "תוכנית המלחמה היתה גרועה. תוכנית זאת העמידה את מפקדי האוגדות, החטיבות והגדודים בתנאים בלתי אפשריים. אסור היה לבסס את המלחמה על עצובות משוריינות. צריך היה לבסס את המלחמה על עוצבות חיל רגלים עם סיוע של שיריון. צריך היה גם להנחית מהאוויר כוחות מיוחדים שיתפסו נקודות חיוניות ויתאחדו עם כוחות שינתחו בעורף מן הים. בתנאים כאלה קשה להשיג הכרעות טקטיות".
בגזרה המערבית של החזית היה על האוגדה בפיקוד יצחק מרדכי לפעול בשטחים עירוניים, במחנות פליטים באיזורים חקלאיים צפופים. גם בשטחים כאלה מתקשות יחידות שריון לפעול. למעשה, במקום שלוש אוגדות משוריינות פעלו במלחמת לבנון שלוש פלוגות טנקים בחוד ושאר הכוחות היוו פקק אדיר ומטרה נוחה ללוחמי קומנדו וגרילה. כשנשאל הרמטכ"ל איתן מדוע ריכז כוח רב כל כך, השיב "מה יש? מותר גם לישראל להיות פעם אחת כגוליית".גורלו של הגוליית הישראלי ב-1982 לא היה טוב מגורלו של גוליית המקראי.
