סרבנות המונית לגיוס לצבא, שכמותה לא הייתה ידועה בעבר, נחשפה בימים אלה בבסיס הקליטה והמיון הצבאי. היה זה כש-86 מתגייסים חדשים, שיועדו לשרת בחיל השריון, מיאנו להשלים עם הצו שקיבלו, והכריזו לכן על מרד גלוי. סיבת הסירוב נומקה, מן הסתם, ברצון לשיבוץ. בחילות אחרים. הסירוב העיקש גרר אחריו מאסר מיידי של מחצית המסרבים בכלא צבאי, בעוד אלה שנמנו עם מחציתם השנייה - מצאו את עצמם במעצר-מחנה.
למען הגילוי הנאות, מן הראוי להודות שמקור סרבנות הגיוס לשריון נעוץ כמובן בתרבות הפינוק, הרווחת בקרב בני התשחורת. אין זאת כי אם תרבות ה"מגיע לי" הפכה כבר מזמן לקוד-התנהגות אופייני בחיים שלהם. בהקשר לכך תסכימו איתי ששרות בצה"ל איננו בגדר "תוכנית כבקשתך", והגיוס לחילותיו מתבצע, כמובן, בהתאם לצרכיו של הצבא. ואין זה כלל סוד שחיל השריון משווע מזמן לכוח-אדם.
שינוי התדמית
סירוב הגיוס לחייל הזה מזכיר, מן הסתם, את סיסמתו הבלתי-כתובה משכבר הימים, לפיה כובע שחור מעורר אסוציאציה עם- חיים שחורים. אלא שאת האמת לא ניתן להסתיר: לשריון יש, עדיין, חשיבות לא פחותה מזו הניתנת לחיל-האוויר, או לחלופין לחיל הרגלים. "טליק", שהיה בזמנו מפקדו המיתולוגי של השריון, ושעיצב את דמותו כחייל מוביל, מתהפך, מן הסתם, עכשיו בקברו, למשמע הסירוב לשרת בחילו.
העדר המוטיבציה הזה מזכיר לי, בה בעת, את מה שהיה בעבר גם גורלה של "גולני" - חטיבת החי"ר הוותיקה בצבא. עם גיוסי, בשנות החמישים של המאה החולפת, סבלה החטיבה הצפונית מתדמית ירודה ביותר בקרב המתגייסים, שאפודתה החומה הזכירה לרבים את צבע הזבל, ושאת שורותיה מילאו אז "דאפארים" בלבד. היה זה הרמטכ"ל משה דיין ששינה את פניה של החטיבה הלוחמת מן הקצה אל הקצה, כשהחליט למלא את שורותיה בבוגרי בתי-ספר תיכוניים.
ואכן, הזמן עשה את שלו, ו"גולני שלי", המוקצית ממיאוס בימי העבר, הפכה במהרה לחטיבה מבוקשת בקרב המתגייסים החדשים, עד כדי כך ששמה יוצא כיום לתהילה לא פחותה מזו שזוכה לה כיום חטיבת הצנחנים. המסקנה מכל זאת היא ברורה למדי: לא צבע הכומתה השחור או החום הוא זה שיוצר את התדמית הדרושה לשרות, אלא מוטיבציה חיובית ורוח איתנה של המתגייסים.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
