יש לנו שר-אוצר "חברתי", ומפלגה שנקראת "כולנו", שאמורה להיות חברתית. יש לנו 5 שדולות בכנסת, שאמורות לעסוק בקשישים ובבעיותיהם ובהן חברים 34 חברי כנסת. "צוידנו" למען האיזון הדמוקרטי גם באופוזיציה ראשית, "סוציאליסטית", שלמעשה היא סוציומטית וחסרת רגישות חברתית. באופוזיציה זו כמעט כולם חברתיים מוצהרים מלבד אלה שחולים באגו-הומניזם, בשיטיון פוליטי או חתומים על החטיבה המיוחדת למלחמת-קודש אישית בראש הממשלה. יש לנו ראש ממשלה "מַקרו-כלכלי", שיחד עם צוות עוזריו לוקים בעיוורון חברתי מתמשך - הם רואים את הציבור תמיד מגובה 40,000 רגל, או ממעוף הציפור. נחונּו בשרים וח"כים דתיים וחרדיים, שהצלת נפשות מישראל היא במוצהר בבת-עינם, אבל כנראה לא חלק מתפקידם הציבורי.
יש לנו הסתדרות-עובדים כללית והסתדרויות עובדים "פרטיות", כולן בעלות רגישות יוצאת-דופן לעובדים "נבחרים", לאלה שגילם נמוך מ-67 שנים, ומשכורתם החודשית עולה על 18,000 שקל. אנו משופעים באירגוני המגזר השלישי למכביר, עמותות להגנת הצרכן, אומבודסמנים מכל הגדלים והסוגים לרבות נשים, ודוברים ייצוגיים ורהוטי-ביטוי כולם מצטיינים בהעדר זיקה של ממש בין מעשיהם בדרך כלל לבין הגדרת-תפקידם תמיד. עמותות אלה ברובן הפכו זה מכבר לעמותות להגנת "הצרחן" ולשמירה על זכויות עובדיהן - והן בתעסוקה מלאה ומתמדת. כל מה שנחוץ למשק "מתקדם" בנמצא, למעט התוצאות.
צוידנו במבקר מדינה עם אינספור שלוחות בכל משרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובאירגונים ציבוריים - כולם עקורי-שיניים וחסרי עמוד שידרה. אנו מצויידים בלשכה מרכזית לסטטיסטיקה ובמוסד לביטוח לאומי, שמודדים ברציפות את הגובה, הרוחב, העובי ורמת העוני של אזרחי ישראל, ומפרסמים ספרים עבי-כרס למכביר על ממצאיהם. ספרים אלה מתיישנים עוד בטרם יגיעו לידי ולעיני הציבור. אנו משופעים במוסדות אקדמיים מתקדמים ופעילים ובמכוני מחקר "חברתיים" מסוגים שונים; כולם אוספים נתונים בשקיקה מעבדים אותם בהתלהבות, ממציאים מודלים, עורכים סימולציות, מקיימים כנסים לרוב ומוציאים אינספור דוחות, סכומים והמלצות על "קשיי המצב" ועל "הדרכים לפתרון". כל הרצונות הטובים הללו, נאגרים לכלל קילומטרים וטונות של אצטבאות עמוסות ספרים או מאגרי-מידע מקוונים, שמדי מספר שנים נזרקים לפח האשפה או נמחקים, מאוחסנים בגנזך המדינה או מחייבים הקמת מבנים חדשים ומשוכללים לשימורם בהוצאות עתק - תפוקות למופת, רק לא היכן שבאמת צריכים אותן.
במקומותינו מתנדבים שתורמים זמן, ממון וחדוות-יצירה, ו"שוטי-כפר" למכביר; כולם בעלי רצון טוב אך חסרי יכולת ביצוע. אנו חתומים על מספר רב של דוחות בינלאומיים "יוקרתיים" דוגמת אלה של ה-
OECD, ובהם השוואות רבות אך חסרות שחר בין ישראל לבין המדינות "המתקדמות" בארגון. בכל פעם שמתפרסם דוח חדש, מתחולל בתקשורת שלנו מחול-שדים קצר, שבמרכזו עומד בדרך כלל ראש הממשלה, לפעמים בצדק ולרוב שלא בצדק. עם תום ה"חגיגות", נגנז הדוח העדכני התורן ו"הסוסים האבירים של הביקורת העצמית, העקרה והרעשנית" ממשיכים בדהרתם לעבר... הדוח הבא.
בקיצור: יש לנו כל מה שצריך בכדי להפוך את ישראל למדינת-חלומות עולמית, פאר קהילת ה-OECD.
אולם, מעשה שטן, בדרך קבע חסרים אנו שני דברים, שבלעדיהם כל מה שיש אינו מספיק ואינו מועיל: לב מרגיש, ושכל ישר.
פנסיה "אגדית"
אחרי שקראתי במהלך החודשים האחרונים כמאתיים כתבות ומאמרים כלכליים במגוון של אמצעי תקשורת, הגעתי לכתבתו של עופר פטרבורג ב"
ידיעות אחרונות - ממון", מ-15.12.16: "בני 90 רכשו דירה וקיבלו אותה בשנה וחצי איחור". ופתאום הבנתי הכל. אולי המלה הבנתי לא ממש מדויקת, הבנתי זאת גם קודם, אולם פתאום הזדקרו הדברים לעיני כפי שלא עשו בעבר.
אולי מפני שנזכרתי באמי ז"ל בת ה-105, שאמורה הייתה לחיות כאדם, במצב סיעודי, בטיפול אישי מתמיד ובמצב גופני מדרדר והולך, תמורת פנסיה "אגדית" של כ-3,400 שקל לחודש, בצרוף עוד כ-3,300 שקל של קצבת-זקנה ושארים מהביטוח הלאומי. מכאן הגעתי בקלות לניצולי שואה שעדיין מחכים לכספים שהובטחו להם ע"י מדינת-ישראל, לנכים שמצבם דומה, לזקנים ערירים שיש להם עוד פחות, למשפחות חד-הוריות עם ילדים קטנים שמתמודדות מול הביורוקרטיה הישראלית המאוסה, אטימות-הלב הממסדית, ואפסותם של משרתי הציבור כביכול. התמונה שהתקבלה הייתה חדה ומצמררת, לכך אין צורך בדמיון עשיר.
בפרשת הזקנים שעליהם מדווח פטרבורג בכתבתו, אחרי השתקפות הזלזול ו"האמא" של האבסורדים והרמאויות שבהתנהלות חברת הבנייה שמכרה להם את הדירה, נאמר בכתבה שעדיין נמשך הוויכוח על שאלת הפיצויים למֵרוּמים. המסקנה הברורה שעלתה מן הדברים היא שאין בכל המוסדות, הארגונים הפקידים, המתנדבים וכו' וכו' שמניתי לעיל, ובאחרים שלא מניתי אבל גם משכורת רובם ע"י הציבור, מי שיקום ויגיד - די! די לאכזריות, לרוע-הלב ולאחיזות-העיניים; לפצות ומיד!!! ולנהל את "המסחרה" אחר-כך.
הגיע הזמן שהבטלנים מהכנסת יקראו מעט עיתונים, יקשיבו מעט לתוכניות חברתיות בטלוויזיה (כחומר אינפורמטיבי, ולא כתרגיל לטיפוח האגו) ויפעילו כהלכה את מרכז המידע של הכנסת - שם ימצאו הם כמויות עצומות של חומר רקע ונתונים, שאם יטפלו כהלכה רק בחלקם, יעשו לציבור שירות עצום, במיוחד לציבור הזקוק לכך ביותר.
המקרה המתואר בכתבתו של פטרבורג, חושף ומבליט נושא לטיפול תחיקתי דחוף, הנוגע לבסיס היחסים שבין כרישי הנדל"ן לציבור; במיוחד לחלקו החלש מבחינה כלכלית ופוליטית. עיקר המסר חייב להיות: חברת בניה שלא תספק בזמן הנקוב בחוזה המכירה את הדירות שהבטיחה לקוניה, תפצה אותם בסכום כסף משמעותי (לפחות 25% מערך הדירה), ללא צורך בהוכחת נזק בגלל הפיגור. היה ונוצר נזק כזה, תפצה אותם בסכום גבוה יותר, שעל שעורו יערך דיון נפרד. בכל מקרה לא יעכב דיון זה את חלקו הראשון של הפיצוי הראשון ולא יפחית ממנו אגורה.
את התחשבנותן של חברות הבנייה עם הממשלה, העיריות, הספקים, העובדים, מזג- האוויר וכו', לא תנהלנה אלה על גב הלקוחות. חברות הבנייה הן המומחיות, הן אלה שקובעות את לוחות הזמנים והן אלה שאחראיות בלעדית כלפי הלקוחות לביצוע התחייבותן, למעט מקרה של "כוח עליון". במקום שחברי הכנסת החברתיים יעסקו בשקיקה רבה בהענשת אזרחים על שקנו בלחץ המצב הכלכלי דירות להשקעה, ובמקום שיתערבו ללא צורך ביחסי משכיר-שוכר, תחום שרבים מהם אינם מבינים בו הרבה, מוטב יפעלו במקומות שתרומתם תהייה מירבית, ואין לה תחליף בדרכים אחרות.
באשר לאזרחים בגילים שמעל ל-85 שנים, הפיצוי על פיגור ללא חובת הוכחת נזק, יהיה כפול .
לאחר שלמדתי את אפסותם של חברי הכנסת בטיפול בציבור האזרחים החלשים ביותר במדינה, הגעתי, במקרה, לסיפור ההזוי על "מחאת החצאיות" של היועצות הפרלמנטריות בכנסת. הדיווחים האחרונים על "הדיון העקרוני הגדול" בשאלת אורך החצאיות היאה לכנסת וסוג החולצה שילבשו חברי כנסת, במיוחד אלה שמחזיקים גם בתואר פרופסור לכלכלה, הוכיחו לי שההסתאבות במשכן, חוסר הבנתם של חברי הכנסת את מהות תפקידם וזלזולם בערך הכספים המשולמים להם ע"י הציבור, הגיעו לשפל המדרגה.
על-כן, חשוב שהציבור ייקח על עצמו להגיב כל אימת שחברי הכנסת יורדים למדרגת "גן-ילדים" ובעיקר חשוב שיו"ר הכנסת יפעל להחזיר את מושב הלייצים הזה לנתיב המרכזי של עשייה אפקטיבית שלשמו נבחר - שירות הציבור.
